"פוטומונטז', על ציורי הסדרה אוגוסטה ויקטוריה של שי עבאדי"
"במרחק השחור נזרעות דהרות
סוסים לא נראים
הנמסים והולכים."
(דוד פוגל)
הסדרה אוגוסטה ויקטוריה, שממנה מובאים כאן 6 מתוך 13 דימויים, מתמקדת במשפחתו של בנימין זאב (תיאודור) הרצל (1904-1860) – חוזה מדינת היהודים, ובמשפחתם של הקיסר הגרמני האחרון וילהלם השני (1941-1859) ושל אשתו הקיסרית אוגוסטה ויקטוריה לבית שלזוויג-הולשטיין (1921-1858).
עבאדי עוסק באינטראקציה בין הרצל לווילהלם השני, ומתייחס לגורל שתי המשפחות כאלגוריה לגורלם של העם היהודי והעם הגרמני, וכן לגורלו של העם הפלסטיני. השימוש בשמות פרטיים ככותרות לחלק ניכר מהתמונות (תיאודור, ויקטוריה לואיז, יואכים, האנס, אוגוסטה ויקטוריה, וילהלם) מציע את הפרטי ככיוון שממנו ניתן להתבונן בציבורי; הדיוקנאות של האנשים הפרטיים מצביעים על האישי כנשא של הפוליטי; ומהמכלול מתבהר קו המחבר – בתנועת מחוגה מתרחבת – את העבר להווה, ואולי גם לעתיד. ואכן, אחד המוטיבים בסדרה הוא קו; קו שמחבר בין העבודות, אך מבטא גם את החיבור שהסדרה עושה בין היסטוריה, גורל ועולמות אישיים וציבוריים וקושרת אותם לימינו, תוך שהיא רומזת לאופיים הפוסט-טראומטי של ימים אלה.
בשתי המשפחות התרחשו טרגדיות דומות, וחלקן מוצאות ביטוי בסדרה. כך למשל, האנס, בנו של הרצל, התאבד בירייה, וכך גם יואכים, בנם של אוגוסטה ויקטוריה ושל וילהלם השני. באמצעות שתי משפחות אלה מסמן עבאדי נקודות ציון, כמו נקודות שעלינו לחברן יחדיו כדי לקבל תמונה היסטורית-פוליטית-תרבותית. ולצידה – באנלוגיה לתמונת הולוגרמה שמראה את התנועה האפשרית הבאה – הוא מציע תמונה היסטורית-פוליטית-תרבותית אלטרנטיבית: הפוטנציאל שהיה טמון במפגש בין הרצל לקיסר – בין שהיה ממשי ובין שהיה מדומיין. מה היה קורה, למשל, אילו בחר הקיסר לסייע להרצל בהקמת מדינת היהודים בסוף המאה ה-19? ואם היה מסייע, כיצד היה נראה היום המרחב היהודי-פלסטיני?
I
הרצל, אביה של הציונות המדינית ומייסדה של הציונות כתנועה ממוסדת, נולד בבודפשט. בגיל 18 עבר עם משפחתו לווינה, ושם סיים לימודי משפטים ועסק בעיתונות ובכתיבה (פרוזה ומחזות). במסגרת מאמציו להוציא לפועל את חזונו להקים מדינה לעם היהודי ביקש הרצל להיפגש עם וילהלם השני במטרה לבקש ממנו להשפיע על הסולטן העות'מני להעניק צ'רטר להתיישבות יהודית בארץ ישראל. בסופו של דבר הצליח לקיים פגישה קצרה עם הקיסר בקונסטנטינופול, ועוד שתי פגישות נוספות ב-1898 בארץ ישראל – האחת ליד מקווה ישראל והשנייה בירושלים. אך בפגישות נחל הרצל אכזבה, שכן לאחר שהקיסר נוכח לדעת שהסולטן מתנגד לכך, לא היה מוכן להפעיל עליו את השפעתו.
התצלום שעליו מבוסס הדימוי תיאודור הוא תיעוד פגישת הרצל עם וילהלם השני, ליד מקווה ישראל במהלך אוקטובר 1898. לאחר הפיתוח התברר כי התצלום שצולם על ידי דוד וולפסון לא צלח, ולכן לצורך הנצחת הפגישה צריך היה לבצע פוטומונטז'. לשם כך הצטלם הרצל פעם נוספת, הפעם לבדו, ביפו. כך הורכבה התמונה המוכרת. באופן שאינו נטול סימבוליות, לצרכי הפוטומונטז' הועברה דמותו של הקיסר מהסוס הלבן שעליו רכב, ושנתפס בצילום המקורי, אל הסוס השחור שעמד מאחוריו. רפרור להרכבה זו אפשר למצוא בדימוי הסוס השחור, שאת ראשו מעטרת מסכה לבנה.
אפשר לומר שהרצל הוא גילום מודרני של משה רבנו. משה רבנו הוביל את עם ישראל לארץ כנען, ולצורך כך ניהל משא ומתן עם פרעה; הרצל ניהל משא ומתן עם הקיסר ושליטים אחרים כדי לקדם מטרה דומה, אולי אפילו זהה. שניהם הביאו את עם ישראל לאזור בו הוא חי כיום, ושניהם, למרות המשימה שנטלו על עצמם, היו גם לא שייכים – ואולי זו הסיבה שבגינה שניהם לא זכו להיכנס לארץ המובטחת. משה רבנו לא זכה להיכנס לארץ ישראל במובן המעשי, ואילו הרצל לא זכה להיכנס אליה במובן המדיני.
כמו במקרה של משה, גם פעילותו הלאומית של הרצל הייתה מפתיעה, מעין אלתור שלא הופיע בתסריט המקורי של מהלך חייו. המתח הגלום באדם הפרטי הרצל – יהודי שעד למשפט דרייפוס שאותו סיקר היה מתבולל, חילוני בעל מראה של יהודי חרדי למחצה, אירופי ששואף לארץ ישראל – מתכתב עם השייכות הזרה, האמביוולנטית, של עם ישראל אל המקום הזה. כמו הרצל והקיסר – שבאמת נפגשו במקווה ישראל, אבל פגישתם הונצחה באופן מלאכותי למחצה – גם בני ישראל חיו באזור זה, בני מקום אותנטיים של האזור, אבל נמצאים כאן היום באופן מלאכותי למחצה. שייכים ולא שייכים. החזרה הביתה היא שאיפת לב מובנת, אבל לפעמים נדמה שהיא מושלמת כשאיפה בלבד, כלומר כל זמן שהיא לא ממומשת. במובן מסוים החזרה של היהודים לארצם משולה לחזרתו של הילד הבוגר לבית הוריו. אי אפשר להפר חוקי טבע, ולכן בבית הוריו, בין שירצה ובין שלא, הוא חוזר להיות ילד, ולכן עליו לשוב ולהתבגר.
II
אוגוסטה ויקטוריה – הכנסייה והאכסניה – שבהר הזיתים שבירושלים, נבנתה כמה שנים לאחר שווילהלם השני ואוגוסטה ויקטוריה ביקרו בארץ ישראל, ב-1898 – אותו ביקור בו וילהלם השני נפגש עם הרצל ליד מקווה ישראל. המבנה, שהוקדש לאוגוסטה ויקטוריה וקרוי על שמה, נחנך ב-1910. בדימוי של עבאדי המתחם נראה מוקטן משהו, ומזכיר מבנה של אגדות עם אירופאיות – הן בגודלו והן במעמדו: במקום כנסייה, הוא דומה יותר לפונדק דרכים גדול, שיצא מפרופורציה; קודר, נטוש למחצה, אבל על אותו רקע צהבהב ומדברי שמקבע אותו בנוף לא לו. הדימוי מעמעם את הזרות של המבנה שתוכנן בסגנון גרמני קלאסי, אך מעמעם גם את האבן הירושלמית שממנה הוא בנוי, ולכן מקבע אותו כלא שייך לנוף בו הוא נטוע. בדימוי נוסף (אוגוסטה ויקטוריה III, שלא מופיע כאן), מיקם עבאדי עץ זית ליד המאוזוליאום בו קבורה אוגוסטה ויקטוריה – מבנה הממוקם במעין ישימון, השונה מאוד ממיקומו בפועל במקדש העתיקות בסנסוסי שבפוטסדם.
מצע העבודות בסדרה הן פלטות של חומר הקרוי OSB, המשמש כדיקט המקומי בגרמניה. אלה פלטות העשויות מכפיסי עץ דחוסים היוצרים תחושה של בלגן שנכלא, שעצר מלכת. מלבד השימוש בלבן, צבע שמסמל כאן מוות – מוטיב חוזר בעבודות – כמעט שאין בסדרה שימוש בצבע. הצבעים הדומיננטיים האחרים הם שחור (שמתקבל מצריבה) וצהוב (צבעו המקורי של הדיקט). טכניקת הצריבה-חריכה מסמנת ומסמלת את האזור, את השמש היוקדת, השורפת, שמאוד אופיינית לארץ ישראל בפרט ולאזור בו היא נמצאת בכלל, ושכל כך זרה לגרמניה. כך יוצא שהחומר הגרמני, המצע, מייצר נוף ומזג שאופייניים לאזור של ארץ ישראל/פלסטינה.
בעת ביקורו חנך הקיסר את כנסיית הגואל וקיבל מהשלטון העות'מאני את השטח שעליו בנויה כנסיית הדורמיציון. יחד עם מתחם אוגוסטה ויקטוריה, אפשר לחשוב על שלושת המבניים הללו כעל ביצורים במשחק מונופול קולוניאליסטי בין מלכים וקיסרים באזור זה של העולם. ואכן, במשך השנים עבר מתחם אוגוסטה ויקטוריה כמה ידיים. לדוגמה, בראשית מלחמת העולם ה-I הפכה האכסניה למפקדה ראשית של המטה התורכי-גרמני בירושלים ולבית חולים צבאי; ב-1917, לאחר הכיבוש הבריטי, הפך המבנה למפקדה הראשית של בריטניה בארץ ישראל, ועם תחילת המנדט הבריטי (1920) אוכלסו במבנה מוסדות השלטון הבריטי; ב-1949 עבר המתחם עבר המתחם לידיים ירדניות, וב-1967 עבר לידיים ישראליות.
מבחינה מוניציפאלית מתחם אוגוסטה ויקטוריה שייך לירושלים, אך נשקף ממנו המדבר. במובן זה המתחם מסמל את הסטריאוטיפ של תרבות וקדמה אל מול פרימיטיביות ועבר; של כיבוש הפראי על ידי הציוויליזציה. סדרת העבודות של עבאדי מספרת גם על קולוניאליזם נמשך – ושוב המקרה הפרטי, הפעם של המתחם, הוא ביטוי לתהליך רחב וכללי יותר, שכרגע שחקניו הראשיים הם תושביו הנוכחיים של האזור. עם זאת, ולמרות המינימליזם של הדימויים, הסדרה מבטאת קולוניאליזם שאינו מקומי בלבד.
לאחר פירוק הממלכה ב-1918 גלתה אוגוסטה ויקטוריה מארצה להולנד עם וילהלם השני, ושם גם מתה. הדימוי של ויקטוריה לואיז כאישה מוסלמית מבוסס על הבגד שלבשה בעת הלוויית אמה – אוגוסטה ויקטוריה – שהתקיימה בפוטסדם: גלימה שחורה לגופה ועל ראשה כיסוי עם הינומה שחורה; מעין בורקה. כשצופים בסרטון הלוויה היא בולטת במוזרותה – שייכת ולא שייכת – גוף מוסתר בשחור שכאילו נשאב למסע הלוויה ממקום אחר לחלוטין. כאמור, הסדרה עוסקת בשם ובכאן, בגורל, בהיסטוריה ובפוליטיקה; אבל חזותה של ויקטוריה לואיז יוצרת זיקה ברורה למרחב המוסלמי ולמרחב הפלסטיני באזור.
בעיני רוחי אני רואה את תמונת הדיוקן (אוגוסטה ויקטוריה I) של הקיסרית הגולה כמחוברת – באמצעות הרקע – אל תמונת המתחם הקרוי על שמה. זה אותו מתחם שייך ולא שייך, שהדימוי של עבאדי מסמן אותו כמתחם גולה, שבמציאות נראה כמו אגף שנקטע מטירת ההוהנצולרן – דימוי נוסף בסדרה, שלא מופיע כאן – והונחת באזור: קו השיער של אוגוסטה ויקטוריה בדימוי זה אינו ברור, ולכן אפשר לדמיין את המתחם כמתקיים בתוך ראשה; מסמל את מוחה המבוצר מצער על בנה שהתאבד. והקווקוו השחור שמתחת למתחם מהדהד את צעדיה של ויקטוריה לואיז, שכאילו מסתלקת משם, לבושה שחורים.
III
קודם לכן הצעתי שעבאדי מציג בפנינו את האפשרות של תמונה היסטורית-פוליטית-תרבותית אלטרנטיבית. במובן מסוים האלטרנטיבה בדימויים של עבאדי מופיעה באופן עקיף, אך במובן אחר היא מופיעה באופן ישיר דווקא באמצעות ההיעדר – היעדרם של הפלסטינים מהדימויים בסדרה. ההיסטוריה הממשית – המדומיינת והלא מדומיינת – פשוט מתרחשת. שושלת ההוהנצולרן הפרוסית, שאליה השתייך הקיסר וילהלם השני, חיה בעולם שהשתנה במהירות אדירה, וירדה מגדולתה באופן ובמהירות שככל הנראה ראשיה לא חזו. מהסדרה עולה שיתכן מאוד שמדינת ישראל, ואולי גם מדינות אחרות באזור, מצויה כיום במצב אנלוגי לזה של הקיסרות בתקופת וילהלם השני, ואינה מבינה עד כמה מהר ההיסטוריה עשויה להשתנות.
רק לשתי דמויות בסדרה יש עיניים ברורות שגם מתבוננות ישירות לעבר הצופה – זו של האנס, דימוי שלא מופיע כאן, וזו של אוגוסטה ויקטוריה. הרצל נראה כצופה פני עתיד – אבל את מי הוא לא רואה, מעל מי הוא משקיף? מי באמת נמצא מתחת לבגדים השחורים, האם זו אכן ויקטוריה לואיז, שרואה אך אינה נראית – אולי מבחירה? מי נדרס תחת פרסותיו של הסוס הדוהר, שגם עיניו עמומות למדי? ובדימויים שלא מופיעים כאן – את מי לא רואות עיניו נטולות האישונים של יואכים? והקיסר וילהלם, בזקנתו, מביט לנקודה המצויה מחוץ לדימוי, מבטו עגום, אולי צופה פני עבר; ובדימוי נוסף, נכדו הבכור של הקיסר שעתיד היה לרשת את הממלכה, וילהלם פון פרוייסן, שנהרג בעת הפלישה הגרמנית לצרפת במלחמת העולם ה-II, מביט לכאורה לעבר המתבונן, עיניו דהויות – אפשר רק לדמיין אותן. ציר זה של הסדרה יוצר מתח הולך וגובר, מעורר תחושה של דבר-מה שאינו מדובר, ומפזר ריח של מזימות, פרטיות ובינלאומיות, שמנבאות אסון.
דימוי הסוף המופשט, שמסיים את הסדרה, נראה כמו קסם או כישוף; רמז לכך אפשר למצוא גם בדימוי הסוס, שהמסכה שעל פניו של הסוס משווה לו חזות ימי ביניימית אפלה. דימוי הסוף יוצר תחושת רפרוף: הצבע השחור נראה כאילו הוא בתנועה מתמדת, שיש לה פוטנציאל של חור שחור – כישוף שביכולתו לשאוב עולמות לקרבו, אך שבכוחו גם לברוא עולמות כבמטה קסם. במילים אחרות, הסוף הזה לא חייב להיות סופני, הוא מסמל גם אפשרויות או אלטרנטיבות. הוא יכול להיות התחלה חדשה, יכול להוציא מתוכו דמויות חדשות ונוכחויות חדשות.
בריאיון שערכתי עמו אמר עבאדי: "אנחנו, היהודים במדינת ישראל, חיים בתודעה של פוגרום". ואכן, למרות החומרים של הסדרה – שנעוצים גם בחזונו האופטימי של הרצל באשר למדינה יהודית, חזון שביסודו מבוסס על תפיסה פסימית של מצב היהודים – התקווה בסדרת העבודות אוגוסטה ויקטוריה מוגבלת מאוד. בהקשר זה יש לשים לב שזו סדרה לא שמחה. עבאדי הוסיף: "הסדרה הזו, אוגוסטה ויקטוריה, היא היסטוריה ולא היסטוריה. הפוסט טראומה של השואה שטבועה בד.נ.א היהודי גוברת, ולא מאפשרת לנו לנהל דיאלוג אמיתי עם המרחב הלבנטיני. אנחנו מחכים לקטסטרופה הבאה". בתגובה לדבריו אלה עולה בי הרהור לא פשוט: במובן מסוים מימוש חזונו של הרצל לגבי מדינת היהודים הוא סוג של פוטומונטז'.
שי עבאדי
שי עבאדי (1965) נולד וגדל בירושלים, וכיום מתגורר ויוצר בתל אביב. בוגר המדרשה לאמנות (בית ברל), ובימים אלה משלים תואר שני בתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. עבאדי יצר כמה סדרות, שהציר המרכזי בהן הוא ביוגראפי, העוקבות אחר דמויות כוואצלב ניז'ינסקי, חנה ארנדט והמשורר ראדו קלפר. בין השנים 2008-2007 יצר בברלין את הסדרה גרמניה האחרת שלי, הפוסעת בציר היסטורי-פוליטי תוך התמקדות בפסלים ואנדרטאות גרמניים. מלבד רישום וציור, חלק ניכר מיצירותיו של עבאדי בשנים האחרונות מתבסס על טכניקה של צריבה חשמלית על עץ.
משנת 1995 ועד היום הציג עבאדי הן בתערוכות יחיד והן בתערוכות קבוצתיות בארץ ובחו"ל. בין תערוכות היחיד שהציג בשנים האחרונות: פרויקט ארנדט (2005: המוזיאון היהודי בפרנקפורט, גרמניה; 2006: בית האמנים, ירושלים, ישראל; 2010: בית התפוצות, תל אביב, ישראל); המהפכה שרקדה (2009: המשכן לאמניות הבמה, תל אביב, ישראל); ראדו (2012: גלריה צדיק, יפו, ישראל); אוגוסטה ויקטוריה (2012: גלריה דן, תל אביב, ישראל).
בשנת 2000 זכה עבאדי במלגת שהייה במרכז האמנים "הסיטה" שבפאריס מטעם המועצה לתרבות ואמנות. בשנת 2011 זכה במלגת תמיכה של מפעל הפיס להפקת הקטלוג לסדרה ראדו.
