שי עבאדי פועל מתוך רגישות למימד ההיסטורי ועבודתו מתעצבת ביחס להיסטוריה, ומתוך עמדה זו הוא מתכתב עם המסורת המפוארת של "ציור היסטורי". תקופת הרנסאנס הולידה מתוכה את סוגת "הציור ההיסטורי" – ציור גדול ממדים המתמודד עם תיאורים דרמטיים של סצנות דתיות או מיתולוגיות, ותיאורי קרבות עתירי דמויות ועלילות. הנושא – יותר מאשר הסגנון – הוא שמגדיר את הציור ההיסטורי, המבקש, בדרך זו או אחרת, להעביר מסר חינוכי או לימודי לצופיו. ה"היסטוריה" נוכחת בו לא רק כעלילות גדולות הלקוחות מן העבר, אלא גם במובן של STORY, כלומר, עלילה סיפורית, או עלילת חיים. בתולדות האמנות המערבית, נחשב הציור ההיסטורי – לפחות עד אמצע המאה ה-19 - לראשון במעלת החשיבות בהירארכיית הסוגות הציוריות והוא מושווה על ידה לספרות האפית – הסגנון הספרותי המעצב מיתוסים מכונני תרבות. אך במאה השנים האחרונות, על רקע עליית המודרניזם והדגשת המימד האוטונומי של שפת האמנות, ירדה קרנו של הציור ההיסטורי והוא נחשב למיושן ואקדמי.
למרות זאת, לוקח שי עבאדי סיכון מרתק כשהוא נשען על הז'אנר המסורתי, תוך כדי הסטות של כלליו וחוקיו ויצירת ואריאנטים פנימיים, טעוני משמעות. הוא נשאר נאמן לז'אנר בבחירותיו בדמות או בעלילה היסטורית המייצגות תובנה או מסר מסוים, סביבן הוא טווה את ציוריו הצרובים, אך בו-בזמן הוא מוותר על הכלל הראשון של הציור ההיסטורי המסורתי - ריבוי דמויות ועומס של פרטים ועלילות משנה. בניגוד לאנסלם קיפר שאימץ את המימד המונומנטאלי של הציור ההיסטורי ותרגם אותו לחוויה גופנית של חומר וטקסטורה עתירי משמעות, מציע עבאדי את המימד האינטימי הנעדר לחלוטין מן הז'אנר הזה, ומבקש לגעת בעבר הטעון והפרובלמאטי באמצעות האישי והפרטי.
בכל אחד מהפורמאטים המרובעים של עבאדי, העשויים דיקט מנסורת דחוסה, מופיעה דמות אחת בלבד, שכל תשומת הלב הציורית והחזותית מופנית אליה. רקדן הבלט והכוריאוגרף ניז'ינסקי, התיאורטיקנית הפוליטית חנה ארנדט והמשורר הרומני-ישראלי ראדו קלפר, היו בעבר נקודת מוצא לשלוש סדרות של עבודות מן הסוג הזה, הבונות יחד גוף עבודות קוהרנטי, בעל לוגיקה פנימית משלו. עבאדי נע סביב הדמות בשלבי חייה השונים, לומד את דיוקנה ושפת הגוף שלה ובמקום לעסוק בקשריה עם העולם – כפי שמחייב הציור ההיסטורי – הוא בונה לה דיוקן אישי רפלקסיבי.
העניין של עבאדי בהיסטוריה הגרמנית ובזו של המונרכיה הפרוסית במיוחד, התעורר בעת שהותו הממושכת בברלין, בשנים 2007 – 2008, שהות שהניבה את הסדרה "גרמניה האחרת שלי". לעיניו של עבאדי, שנולד ובגר בירושלים, והתחנך על ברכי האסתטיקה הסגפנית של המודרניזם, בגרסתה המקומית, המגובה באיסורים דתיים ואיקונוקלסטיים, התגלתה התרבות הפרוסית העשירה והמונומנטאלית כתערובת של משיכה ודחייה. המפגש הישיר עם הפיסול הניאו-קלאסי עורר בו עניין אמנותי, לצד רתיעה פנימית מהקוד הגרמני הטמון בו. עבאדי יצא למסע אישי "מירושלים לברלין", כשהוא מזיז את המחוגים פעמיים לאחור – לא ישירות לתקופת מלחמת העולם השנייה, שכל כך קוראת וקורצת לכל ישראלי המבקר בגרמניה, אלא לפרק ההיסטורי המהדהד שלפניה, שקדם לרייך השלישי (וקדם לתקופת הביניים של רפובליקת ויימאר)– תקופת המונרכיה הפרוסית, שהסתיימה עם תום מלחמת העולם הראשונה. עבאדי התבונן בעולם המסוגנן והמלכותי של המאה ה-19, שהצטייר בעיניו כבעל מאפיינים של אגדה. הוא מלמד את עצמו על מסורת קיסרית, על עוצמת העושר החומרי, על שושלת ההוהנצולרן הפרוסית, טירותיה וארמונותיה, על אירופה הקלאסית והבוטחת בעצמה, שאינה משערת כלל את חורבנה הקרב. מתוך השפע הרב מזהה עבאדי דמויות מתוך המיתולוגיה הגרמנית והנוצרית (לורליי, הסינגוגה ועוד), ומעלה אותן באוב, כדימויים מבשרי פורענות.
את כל אלה מעביר עבאדי לפאזה אחרת – מונוכרומית, עמומה ומשחירה מתוך פני השטח של נסורת צהבהבה. באמצעות הטכניקה המיוחדת שפיתח – טכניקה של צריבה במחט חשמלית, על פני דיקט שזיהה ומצא בגרמניה – הקרוי OSB - מבקש עבאדי לומר דבר מה על תרבות שהשאירה את מכוות חותמה ונעלמה. לוחות הנסורת הללו – לוחות זולים של נגרות מדרגה נמוכה - מהדהדים את קולותיה של ההיסטוריה כצלקות על-פני העור, המקועקעות בזיכרון.
הסדרה "אוגוסטה ויקטוריה" חוזרת לדמויות ולביוגרפיות היסטוריות ומתקרבת יותר לנושא היהודי. היא מציבה במרכזה את סיפורן של שתי משפחות שחיו בתקופת מפנה המאות, בין המאה ה-19 למאה ה-20, שמסלול חייהן הצטלב ברגע היסטורי אחד: משפחת הקיסרית הפרוסית האחרונה – הקיסרית אוגוסטה ויקטוריה לבית שלזוויג-הולשטיין ומשפחת הרצל הוינאית-יהודית. את רגע המפגש - אותו מעמד ארעי, קצר ונתון בספק שבו ניצב תיאודור הרצל מול הקיסר וילהלם ה-II, בעלה של אוגוסטה ויקטוריה, ותבע ממנו במפגיע את זכות העם היהודי לשוב לארצו - מפרק עבאדי לכמה חלקים וזוויות מבט ומותיר ממנו את דמותו הבודדה של הרצל, אוחז את כובעו בידו, את הסוס של וילהלם ללא רוכבו, ואת המונומנט הארכיטקטוני שנותר מהביקור ההיסטורי של הזוג הקיסרי בארץ הקודש – הכנסייה ובית הארחה לצליינים "אוגוסטה ויקטוריה" בהר הזיתים בירושלים. עבאדי חוזר לרגע קצר וקריטי בהיסטוריה היהודית-גרמנית, שיכול היה להסתעף ולהניע עלילה שונה, ולהכתיב עתיד אחר למרחב הפלסטיני-ישראלי.
מכאן והלאה מופיע בעבודתו של עבאדי מקבץ של דמויות המקיימות ביניהן קשרים מטפוריים בלבד. הוא מכנה אותן בשמותיהן הפרטיים – האנס, יואכים, ויקטוריה-לואיז – ומנסה להעלות את הטרגדיה הפרטית או את הקללה שרבצה על שתי משפחות - הקיסרית והיהודית – שחוו מוות מוקדם, טרוף הדעת, התאבדויות והתפוררות פנימית. מנקודת מבטה של האמנות הישראלית, חוזר עבאדי לנקודת הפתיחה שלה – לתקופה שבה אמני בצלאל הישן ייצרו דיוקנאות של החוזה הנערץ והטביעו את צלליתו המרשימה בזיכרון הקולקטיבי. שנים רבות לא ראתה האמנות הישראלית את דמותו של הרצל כחלק מדיון אמנותי עכשווי. הצעתו של עבאדי מעלה נקודת מבט שונה לחלוטין, ככל שניתן להתבונן במנהיג ובנביא לאומי כעל אדם פרטי, שמקיים קשרי משפחה, אבהות, תשוקה ואהבה. עבאדי מנסה לגעת במחיר הנורא שמשלמים אלה שחיים קרוב מידי לחזונות גדולים ונצרבים מאשם. הוא מעלה באוב, בין השאר, את דיוקנו הלא-מוכר של האנס, בנו של הרצל, שהתאבד לאחר תלאות אישיות רבות. רצף הטרגדיות במשפחת הרצל, הכולל את מחלת הנפש של אשתו יוליה, את התאבדותם של שניים משלושת ילדיו, ואת מותה של בתו השלישית במחנה השמדה במלחמת העולם השנייה, הוא סיפור שנחשף בהדרגה, לאחר שנים רבות של השתקה על ידי מי שביקשו לצייר את חוזה המדינה כיהודי זקוף קומה שפניו לעתיד ולחזון.
גם המטפורה הקיסרית של משפחת המלוכה הפרוסית מרמזת על הניסיון של עבאדי לחבר בין עלילה היסטורית מפוארת לבין מערכות יחסים וגורלות טראגיים שהובילו לנקודה של מבוי סתום. יואכים – בן הזקונים של הזוג ויקטוריה אוגוסטה ווילהלם התאבד אף הוא ואמו הקיסרית, מתה משברון לב בהיותה גולה בארץ זרה, לאחר פירוק ממלכתה. בעוד ש"גרמניה האחרת שלי" העלתה באוב חלקים של פסלים שבורים ומונומנטים ברלינאיים, ושוטטה בסמטאות ברלין, הסדרה "אוגוסטה ויקטוריה", מעלה באוב את הנוף הירושלמי שלפני מאה שנה, וצופה בריקנות המדברית הנושבת בו. בניין אוגוסטה ויקטוריה מופיע כאתר בודד שצריחו הגבוה (60מ') מתנשא לעבר שמיים ריקים וקו אופק נקי. כירושלמי, האמון על אתרי ההיסטוריה המיסטיים של העיר, משקיף עבאדי על הנקודה שבה ירושלים נושקת למדבר וחיה על קו הגבול שבין הציביליזציוני והמיושב לבין המסתורי והשומם. המבנה, שהיה בראשיתו אכסניה לצליינים נוצרים והוסב בהמשך לבית חולים פלסטיני, שימש מטרה לקרב קשה ומרובה קרבנות במלחמת השחרור, מאפשר לעבאדי להציף היסטוריה סבוכה ומטרידה. הוא שואל על מה שיכול היה להיות ועל מה שהיה, כאילו שב העבר להתרחש בהווה, במעגל אין סופי של אירועים, המלווה ומנווט את גורל אלה שחיים כאן.
"אוגוסטה ויקטוריה" מסתיימת בעבודה הנקראת "הסוף" (THE END) - בדומה לפריים הסיום של סרט שהגיע לסיומו. הסוף בעבודתו של עבאדי הוא רגע שבו הכל נדחס לקו צרוב אחד: סחרור פנימי, התחשרות של עננים שחורים המצטברים על קו האופק. הבחירה לסיים סדרה היסטורית, המערבלת בתוכה חומרים טעונים של ההיסטוריה הגרמנית והיהודית, ברגע של אירוע ציורי מופשט, או בפעולת צריבה קונקרטית של פני השטח, כמוה כהמשגה של הגורל האנושי לכוויה צרובה של מתח אפוקליפטי.
