שי עבאדי רוקד עם ואצלב ניז'ינסקי כבר שנים. הצייר, בן 43, מציג בימים אלה במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב תערוכה שלישית במספר כמחווה לרקדן האגדי, שמת לפני 59 שנה והוא בן 60.
התערוכה, "המהפכה שרקדה", מועלית בעיתוי הולם - במאי הקרוב יצוינו 100 שנה להופעה הראשונה של להקת "בלט רוס", שניז'ינסקי היה סולן בה. הלהקה הרוסית נחשבת לפורצת דרך משום שהפגישה בין כישרונות צעירים מתחומי אמנות שונים על במה אחת; איגור סטרווינסקי, סרגיי פרוקופייב, פאבלו פיקאסו וקוקו שאנל הם רק כמה מאלה שעבדו עמה במרוצת השנים הודות למנהל הלהקה, סרגיי דיאגילב, שהפגין מקוריות ויצירתיות.
עבאדי, ששב ארצה לפני כחודשיים וחצי לאחר שהות ממושכת בגרמניה, נקרע במשך תקופה בלתי מבוטלת בין אהבתו לציור לבין אהבתו למחול. בעת שירותו הצבאי רקד אצל ירון מרגולין בירושלים, ועם שחרורו הכריע לטובת לימודים במדרשה לאמנות בבית ברל. כשסיים ללמוד חזר לקחת שיעורי קלאסי ומודרני בביכורי העתים בתל אביב, "אבל בסופו של דבר האמנות ניצחה", כדבריו.
הוא למד מקרוב על פועלם של ניז'ינסקי ודיאגילב כשהחל לעבוד בשנות ה-90 בספרייה למחול בבית אריאלה, אז בניהולו של המשורר והסופר המנוח ראדו קלפר. "מה שניז'ינסקי וה'בלט רוס' חוללו באירופה זה לא ייאמן, הייתה בהם תשוקה שלא הכירו עד אז. החיבור בין סופרים, משוררים ואמנים פלסטיים, שמעיד על עולם רוחני כל כך עשיר, הוא עצום. אמנם היה כבר ראינוע, אבל ניז'ינסקי, באופן די מתוחכם, סירב להשתתף בסרטים, מתוך שאיפה לשמור על המיתוס כפי שהוא".
אכזבה בפאריס
עבאדי החל לעבוד על רישומים של ניז'ינסקי. "בתקופה של שנה יצרתי 15 עבודות, ולא הסתפקתי בזה", הוא נזכר. התערוכה הראשונה, "ממציאות למיתוס - ניז'ינסקי", שכללה ציורים פיגורטיוויים של ניז'ינסקי "מכל מיני מחולות" לצד עבודות מופשטות המלוות את הידרדרותו הנפשית (הוא היה מאושפז במוסדות לחולי נפש במשך רוב חייו הבוגרים), נפתחה ב-1994. בערב הפתיחה רקדו עמנואל גת ומיקי חומה.
ב-1998 העמיד תערוכה שנייה, "אנטומיה של מיתוס", בתיאטרון ירושלים. הסדרה עסקה במורכבותו של ניז'ינסקי כרקדן, "שהיה וירטואוז קלאסי, בעל קווים ארוכים ועגולים, ושבר את המוסכמות במעבר לתנועות שבורות ואטיות". הציורים, שעשויים מחומרים לא שגרתיים, מציגים אותו כדמות שמתפוגגת לתוך עצמה, לפרקים חסרת פנים, גם משום הפיכתה למיתוס. "הדמות בציורים נהפכת להיות חסרת זהות מורכבת", מסביר עבאדי, "היא למעשה מנסה לתפוס את רוחו של ניז'ינסקי ולא את תווי פניו הממשיים".
בשנת 2000 קיבל מלגה יוקרתית ונסע לפאריס, שם הועלתה באותם ימים תערוכה קבוצתית של ציורים של ניז'ינסקי. "באתי לבניין האופרה של פאריס והצגתי לאוצרת את שתי התערוכות. היא מאוד התרגשה לראות אותן, ואני כבר חשבתי שאני הולך לכבוש את חצי פאריס. כעבור תקופה מסוימת היא הודיעה לי שאין ביכולתה לכלול את העבודות שלי בתערוכה, משום שהיא מוקדשת לאמנים שציירו את ניז'ינסקי בשנות ה-20".
את השנים האחרונות העביר בברלין, וב-2005 הציג תערוכת ציורי דיוקנאות, "פרויקט ארנדט" במוזיאון היהודי בפרנקפורט. התערוכה, שעוסקת בדמותה של הפילוסופית חנה ארנדט, הוצגה גם בבית האמנים בירושלים.
ב"המהפכה שרקדה", תערוכתו החדשה, נכללות שש עבודות: אחת מ"ממציאות למיתוס - ניז'ינסקי", ארבע מ"אנטומיה של מיתוס", ועבודה חדשה מתוך סדרה שיצר לזכר קלפר, שמת לפני שנתיים. הסדרה, שכוללת עשר עבודות עץ בצריבה חשמלית, עתידה לעלות כתערוכה בפני עצמה בחודשים הקרובים.
מה היה שואל את ניז'ינסקי לו פגש אותו? "יש שני חלקים בחיים שלו, השלב המציאותי והשלב המיתי שבו הדמות מתרחקת מהפשר. נראה לי שהייתי רוצה רק לפגוש אותו או לראות אותו רוקד, קופץ. אף שהוא מת 15 שנה לפני שנולדתי אני מכיר אותו דרך הריקודים, הכוריאוגרפיות והיומנים".
נקודת חיבור
האם יש נקודות השקה בין אמנות פלסטית ומחול? "יש רבדים רבים בתולדות האמנות שמחברים בין ציור לתנועה, מעבר לנקודה הבסיסית שאלמנטים כמו תנועה וחלל חשובים מאוד בשני התחומים. היו ציירים ותנועות שהדגישו את זה ביתר שאת כמו התנועה הפוטוריסטית שפעלה בראשית המאה בעיקר באיטליה. יש עוד אמנים שהתעסקו בתנועה, כג'קסון פולוק וה'אקשן פיינטינג' שלו שבו הגוף ואופן התנועה של הטלת הצבע נוטלים חלק חשוב ביצירה. או איב קליין שמרח בשנות ה-60 מודליסטיות עירומות בצבע שהדפיסו לאחר מכן את גופן על משטחי נייר לקצב מוסיקה.
"אצלי הסיפור הוא מעט אחר, במשך שנים רקדתי ואהבתי מאוד מחול במקביל לעשייה הציורית שלי. כשנתקלתי בנוכחות המהפנטת של ניז'ינסקי והתחלתי לצייר אותו נוצרה בדמותו נקודת חיבור מעניינת בין האהבה שלי לציור ולריקוד. ב'אנטומיה של מיתוס', הדגש על התנועה היה כבר מאוד משמעותי ומרכזי והעבודות שנעשו בגודל טבעי של גוף יצרו ביניהן דינמיקה של כמעט ריקוד. המחול הוא בן חלוף, הוא נוגע ברגע והכלי שלו והתוצר שלו הוא גופו של הרקדן, לעומת כביכול הציור שנוגע בנצח וקיים הרבה אחרי היוצר שלו. מבחינתי שניהם בעצם נוגעים בנצח כאשר הם נעשים במסירות, אמונה וכישרון כמו כל אמנות טובה, והדוגמה לכך היא ניז'ינסקי".
