"חשבתי על האיזון בין הקלאסי למודרני בין שם לכאן, בין העומס ההיסטורי הכבד, האירופאי- נוצרי לבין הקלות הישראלית התל- אביבית. בין האמנות ששם לאמנות שכאן, בין המשמעות והמשקל של מורשת וגיאוגרפיה". (ש.ע.)
תערוכתו של שי עבאדי איקונה – *תור הזהב, מציגה דיוקנאות ריאליסטים שלו ושל דמויות מסביבתו הקרובה תוך שימוש בדגם האיקונה הנוצרית, דגם המייחס לדמות הנבחרת תכונות אלוהיות, מיסטיות, הוד, הדר וקדושה.
סדרת האיקונות החלה בעת שהותו של עבאדי בשנת 2000 במרכז האמנים הסיטה- (cite) בליבה של העיר פאריס, שם נחשף אל רזי האמנות הנוצרית. בצמוד ל"סיטה" ממוקם מנזר ובו כנסייה השייכים למסדר: "Fraternite monastique de Jerusalem" . זמן קצר לאחר הגעתו ל"סיטה" ביקר עבאדי במנזר, נשבה בקסמיו הויזואליים, והחל לפקוד את המקום לעיתים קרובות. המיסה שנערכה במקום מדי ערב, האווירה, התלבושות, האמנות על הקירות והמוזיקה, השרו אווירה רוחנית ועושר אסתטי. הציורים, הפסלים והאיקונות שנאכלו בשיני הזמן סיפרו סיפור של זמן ושפות אומנותיות. לעושר ולעוצמה של החוויה הכנסייתית נוספה "החוויה הפריסאית". ה"לובר" הנמצא במרחק הליכה קצר והביקורים התכופים בו, הסביבה והגנים העשירים בפיסול פיגורטיבי, כל אלה עוררוגעגוע למורשת אסתטית ופלאסטית שונה מזו הישראלית.
השהייה ב"סיטה" וההתנתקות מחיי היום התל-אביבים שחררה ממוסכמות מקומיות, ואפשרה פרספקטיבה שונה. מתוך פרספקטיבה זו נולדו בשלב ראשון הדיוקנאות העצמיים, שלמים, חצויים ובתקריב, בטכניקת הרישום. עבודותיו של עבאדי מתחילות ברישום על נייר, המעובד לאחר מכן בצבעי זהב ובשכבות של לקה היוצרות גלזורות ושקיפויות המעניקות לעבודות מראה עתיק ומיושן. העבודות מודבקות למשטחי עץ בעוביים ובגדלים שונים, מוכנסות לעיתים למסגרת של קופסא ומקבלות אופי של אובייקט. בעבודותיו של עבאדי ניכרת זיקה לרצף היסטורי אמנותי הנשען על תפישות אמנות קלאסיות הכוללות סגידה ליופי, וליופי הגברי בפרט. העבודות המוזהבות שואפות להרמוניה ושלמות, אך לא רק. קיים בהן גם את אותו אלמנט סגפני מקומי.
"קשה לציין את הרגע הנתון בו הופיעה ההחלטה לעבוד בזהב. היה זה כאילו מתוך דינאמיקה טבעית וכתגובה לסביבה, אך אותה התפעמות גם במקביל עטפה וחנקה; פאריס בכבדותה ההיסטורית, ביופייה המלאכותי, עוררה געגוע למרחב הפתוח הפשוט והאוורירי". (ש.ע.)
כבר בתחילה ידע עבאדי כי הזהב הן כצבע והן כחומר הוא זר למקומיות הישראלית. למרות זאת נולדה ההחלטה להשתמש בו באופן כמעט אובססיבי, מעין תחושה של פריצת גבולות חדה של ערכים אסתטיים מקומיים. כבוגר "המדרשה" של סוף שנות השמונים ותחילת התשעים, חווה עבאדי את אותה שליטה כמעט מוחלטת של אמנות מינימליסטית וקונספטואלית דלה בחומריותה, אשר לדעתו הגבילה וסירסה את המרחב האמנותי. הרשות אשר לקח לעצמו להשתמש במדיום אמנותי וויזואלי כל כך שונה ולהתרפק עליו היוותה המשך לצורך בשינוי ובחופש. כאותם אופנאים הקובעים את הרגלי הצריכה שלנו ואת "הדבר הבא..." פותח עבאדי דרכי התבוננות שאינן חדשות אך נשכחות לעיתים, של התייחסות אל האמנות כמרחב בלתי מוגבל האמור לאפשר בתוכו את כלל האפשרויות בסקאלה שבין הקלאסי למודרני, ובין הפיגורטיבי לקונספטואלי ולמופשט, ולנהל שיח ער ביניהן.
עם שובו ארצה החל עבאדי לרשום ולצייר חברים בעלי תווים מעט ימי- ביניימיים : טורסטן, ליאור, ראדו, אביתר... בסגנון ריאליסטי כמעט אקדמי, תוך תשומת לפרטים ולאיכויות הנמצאות בכל דמות ודמות. הבחירה ברישום הפשוט והנקי יחד עם הרקע ושכבות הזהב יצרו איקונה בת-זמננו.
בחירת המודלים המוכרים ותהליכי העבודה הממושכים עמם תוך התבוננות עמוקה בניסיון לצוד את מהותם הפנימית, מכוונת אל מדע הפיזיוגנומיה המתפתח בתקופת הרנסנס. מדע העוסק בחוכמת הפנים. החוקרים אשר עסקו במדע זה שאפו לחקור האם הפנים הניבטות מדמות יכולות לספר על אופייה והאם ישנה דרך לזהות אדם בעל תכונות מסוימות לפי תווי פניו. בציוריו יצר עבאדי חיבור בין התפישה האינטואיטיבית והבוחנת שלו את תוויהם של דמויותיו, לבין הסגנון האיקוני אשר העלה אותם למעמד "קדושה".
לפיכך, האיקונות אותן מצייר עבאדי, מגלמות התבוננות שאינה קשורה רק לחיצוניות אלא בעיקר ליכולתו של עבאדי לאבחן אופי, רגש וייחודיות של האנשים סביבו. עבאדי "קורא" את האדם העומד מולו ומעביר ברישום מצומצם בפרטים את תמציתו אל הציור, ובכך נקשרת האיקונה המודרנית לזו העתיקה אשר שימשה סמל חזותי פשוט, שנועד להעביר מסר קצר וברור ללא שימוש בכתב או במלל .
. צבע הזהב המעטר את אותן דיוקנאות של עבאדי יוצר יחס אמביוולנטי. מצד אחד יש בהן התקרבות אל הדמות תוך הצגת אופייה, מהותה ותוויה, ומצד שני ניתוק מן המציאות התקופתית בשל יצירת דימוי הקשור להאלהה רוחנית. מבט כפול זה יוצר את האוקסימורון העולה מן המתח שבין המקומי והעכשווי לבין הגעגוע לעתיק ולנצחי, אותו מציגה התערוכה.
* "תור הזהב" הוא שמה של תקופה שציינה את פריחתה התרבותית של יהדות ספרד, החל מ המאה התשיעית ועד המאה השלוש-עשרה לספירה. בעידן המודרני משתמשים בכינוי זה כמטבע לשון לייצג תקופות מוצלחות וחשובות במיוחד. לאורך ההיסטוריה קיבלו התקופות את שמותיהן מפרספקטיבה היסטורית של בני התקופה שבאה לאחריהן. חורגת הייתה תקופת הרנסנס, אשר בייחודה נעוצה הסיבה לחריגותה. בני תקופתה היו מודעים לשינויים אשר הם עצמם מחוללים תוך מתן תוקף לתהליכים של תחיית העת העתיקה.
