ראדו קלפר
בתחילת ימי-הביניים האומנות "הנחשבת" ביותר הייתה האיקונות. בדרך כלל הציגו האיקונות דיוקנאות של גיבורי הדת הנוצרית, ביניהן דמויות מן הברית החדשה וגיבורים מאוחרים יותר, שהפכו ב"גבורתם" לקורבנות מול כוחות הרוע וחשכת השטן. באירופה המערבית פחת עם תחילת הרנסנס מספרן וכוחן של האיקונות. את מקומן של האיקונות, שאופיינו בדיוקן של גיבור אחד או יותר, בעל תווי- פנים אחידים יחסית, ותנוחה ולבוש סטנדרטים, תפסו תמונות נושא דינאמיות, או פרסקו קיר, בעלי משמעות דתית כמובן.באירופה המזרחית, במיוחד בכנסיות היוונית והרוסית, נשארה האיקונה בעלת המימד המיסטי במרכז. מבנה התמונה כולו לא השתנה במשך מאות שנים. חוסר השינוי נבע מכך שמלכתחילה היה באיקונות יסוד מלאכותי, בהיותן אילוסטרציות לא ריאליסטיות של אבות הכנסייה וגיבוריה. קיפאון מסוג זה קיים, דרך משל, בשפה המלאכותית אספרנטו, שאינה מתחדשת עם חלוף העתים. המוטיבים השונים של האיקונה, דמות, קומפוזיציה ורקע חזרו על עצמם במשך כאלף שנה למעט שינויים מעטים וכמעט בלתי מורגשים.
אז מה פתאום בתחילת האלף השלישי מציג אמן צעיר, אזרחה של ארץ עתיקה- חדשה, בלב העיר תל אביב הטוענת למודרנה (או לפחות רוצה להצטייר כך!) תערוכה שמייצגת בכותרתה ובנושאיה שם הבא מזמנים כה אחרים - "איקונה" ? מהי הדרך שהביאה את שי עבאדי לאמנות בת יותר מאלף שנה?
טיול ברחובות העיר עם עבאדי, מוליד הרבה "שלום שלום, מה שלומך?" שיחות קצרות על נושאים שונים ומשונים, הכול על רגל אחת בתשומת לב ובהתבוננות המוסתרת בחיוך ובחן. התערוכה של עבאדי, כמו טיול בחברתו בעיר, נראים בתחילה כמו שיחה בפינת רחוב עם עובר אורח. עבודותיו ובמיוחד סדרת האיקונות דומות כל אחת לבדיקה יסודית שעושה הצייר לבן שיחו: מי הוא? כיצד הוא נע? מה הוא אמר ? למה השתמש במילה הזאת במקום באחרת? מה הביעו פניו? עוד שאלה ועוד תשובה... שי עבאדי מדבר הרבה, אבל חושב באמת רק כאשר הוא מצייר. ברגע שכל השיחות הללו עם הדמות מגיעות למיצוי, המסקנות הן לא מילים אלא קווים, אור וצל, צבע, רישום יותר ויותר מדויק עד למסקנה: תמונה בה מופיעה כל האינפורמציה המדויקת והמתומצתת על הגיבור, איקונה.
התמונות של עבאדי הן לא דיוקנאות, תוססים, חיים, מלאי פרטים ואנקדוטות. גיבוריו ומכריו כמעט לא זזים, מאחורי התמונות מסתתרות אינספור סקיצות כשכל אחת מתעמקת יותר ויותר בדמות, בוחנת אותה ומגיעה בסופו של דבר למקום שממנו לא ניתן לשנות שום דבר. לא דיוקן, פשוט איקונה, לא איקונה של קדוש כפי שבעבר, גם לא של שטן, אלא תמצות של בן אדם, טוב או רע, במבט ללא רחמים דרך עינו של הצייר.
גם בדיוקנאות העצמיים של עבאדי הדמות היא חומר אובייקטיבי נושא למחקר ואנליזה, כאילו צייר, חקר ותמצת גיבור הנמצא מחוץ ל "עצמי". חלקי הגוף, חלקי הפנים והגולגולת אף הם לא רק "ציור של..." אלא בעלי "משמעות איקונית" כללית. הם לא גדושי פרטים, לא ספציפיים, אלא מרוכזים ונוגעים בחוויה בסיסית ועמוקה.
בציורים של עבאדי יש משהו מן הפסל, משהו סופי, שלם ובגלל זה אולי אינדיסקרטי, חודרני, איקונה.
מכאן מתחילות אולי האיקונות של המילניום השלישי.
