חסרי מנוח – שי עבאדי
שירה פרידמן
"מחשבה וזכירה הן הדרך שבה בני אדם מכים שורשים ותופסים את מקומם בעולם, שאליו כולנו מגיעים בתור זרים"
חנה ארנדט
בתערוכה מוצגים עשרה דיוקנאות של יהודיות ויהודים "חסרי מנוח" שצייר האמן שי עבאדי, הלקוחים משש סדרות-ציורים שלו, שכל אחת מהן עומדת בפני עצמה. טריפת הקלפים והצגת הדיוקנאות במנותק מ"סדרות האם" שלהם מפקיעות מהם את ההקשרים ההיסטוריים, הביוגרפיים, התרבותיים והנרטיביים שבתוכם התהוו, ולפנינו סדרה העומדת בפני עצמה, קשורה ולא קשורה לסדרות קיימות אלה.
יש לציין כי שֵם התערוכה אינו בא לרמז על תימת ה"יהודי הנודד" במובנה המקובל, אלא מציע לבחון כל דמות כ"יהודי נודד בנפשו". המכנה המשותף של הדמויות הוא זרוּת במובן של מחשבה ייחודית, אמיצה, הקוראת תיגר על המוסכמות המקובלות של היהדות. נוסף על כך משותפת לכולן תחושת ה"אנגסט" ((angst, המתבטאת בחרדה קיומית ומתח מתמיד.
גלריית הדמויות הללו מציבה מראה אלטרנטיבית לקאנון האישים היהודי. על אף הגיוון שבגלריית הדמויות – דמות מקראית, דמויות היסטוריות, דמויות אלגוריות ודיוקנאות של חברים ובני משפחת האמן – הן אינן אקראיות. הבחירה בהן מושכלת ונובעת מתהליך מחקר מעמיק הקשור לאסתטיקה, לעניין ההיסטורי ולחוויותיו האישיות של עבאדי.
אבינדב בן שאול והַנְס הרצל התמודדו כל אחד עם המטען של היות ה"בן של", שניהם במובן מסוים הבנים של המלך היהודי הראשון, המקראי והציוני. שניהם פיתחו ציפיות אישיות על רקע הייחוס המשפחתי והיו נתונים לביקורת מתמדת של בני קהילתם. תקוותיהם התנפצו – אבינדב במותו בקרב נגד הפלשתים בגלבוע רגע לפני נפילת שאול אביו על חרבו, והנס עת לקח את חייו בידיו לאחר שבמהלכם נדד בין היהדות לנצרות והושפע ממצבה הנפשי המעורער של אחותו הבכורה ומותה בטרם עת.
הדיוקנאות של מריה אם ישו ושל הסינַגוֹגָה (סמל היהדות בנצרות של ימי-הביניים) מייצגות את השפעת החברה שבתוכה חיים היהודים על תפיסת האני שלהם. מריה מופיעה כאן כייצוג השבר החברתי הגדול בתקופתו של ישו והשאיפה לכונן "יהדות חדשה", וסינגוגה מסמלת את האִפיון השלילי של היהודים, אשר השפיע גם על הדימוי העצמי שלהם.
המלחין פליקס מנדלסון-בַּרתולדי, בן המאה ה-19 (נכדו של משה מנדלסון, אבי תנועת ההשכלה היהודית בגרמניה), נולד לתוך מציאות בלתי אפשרית, שבה נאלצו היהודים לוותר על יהדותם על מנת להשתלב בחברה. למרות שהתנצר שמר מנדלסון על שם משפחתו היהודי.
הוגת-הדעות חנה ארנדט, שחייתה בתקופת השואה ולאחריה, התעמתה במהלך חייה עם הקהילות היהודיות סביבה. בעקבות הפולמוס העז שעורר ספרה: "אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע", הוחרמה כמעט כליל בישראל ועל ידי אותן קהילות, ואולי היא המובהקת מבין "חסרי המנוח".
בדיוקנאות סבו ואמו של האמן, שבהם הוסיף אף כיתוב בערבית של שם משפחתו, בוחר עבאדי להציגם כיהודים-ערביים החשים זרות יחסית בישראל העכשווית, זרות הנובעת מגעגוע לשורשיהם במרחב הערבי-יהודי. באמצעות הדיוקנאות המשפחתיים מפנה האמן אצבע ביקורתית כלפי החברה היהודית-ישראלית, אשר מתנכרת למרחב הגיאוגרפי הערבי לבנטיני בו היא חיה ולשפתו ונוהה אחר המערב.
עבאדי מופיע בדיוקן עצמי מתוך "סדרת האיקונות", בתווי פניו בלבד – לכוד בקופסת עץ, מיישיר את עיניו אלינו. בדיוקן נוסף נראה חברו של האמן, מצוייר מעורפו, ותווי פניו מוסתרים. ייתכן שהאנונימיות של דמות זו מצביעה על "חוסר המנוחה" הכללי של בני האדם באשר הם.
1 Hannah Arendt, Responsibility and Judgment, ed. Jerome Kohn, New York: Schocken Books, 2003, p. 100.
