בתערוכת הדיוקנאות שלו עוקב שי עבאדי אחר בנים עלומים או סוררים בהיסטוריה היהודית. מול היהדות המתקדמת, האשכנזית, של אנשי גלריה שכטר הוא מציב את היהודי־ערבי כקצה ההכרחי של השושלת
שאול סתר, "גלריה", "הארץ", אוגוסט 2017
משהו מעניין קורה לגלריה לאמנות כאשר היא מוצבת במקום כנוה שכטר בתל אביב. נוה שכטר הוא מרכז לתרבות ואמנות שהקימו מנהלי מכון שכטר למדעי היהדות בירושלים. הוא שוכן על גבול נוה צדק במבנה רב יופי; ראשיתו של המקום בקפה לורנץ ההיסטורי, שהוקם על ידי הטמפלרים בסוף המאה ה–19 ושימש מרכז חברתי ותרבותי כבר בראשית המאה ה–20. כיום מתקיימים במתחם פעילויות שונות — קורסים, הרצאות, מופעים, וגם תפילות בבית הכנסת הקונסרבטיבי שנמצא במקום, וכן תערוכות אמנות. החלל הגלריסטי מוצב לפיכך בהקשר תרבותי מסוים, שלא הוא יוצר, אלא שהוא נוצר לתוכו. ועם זאת, מדובר בחלל, כלומר מרחב ריק, שמתמלא כל פעם מחדש, וכך יוצר בעצמו את תכניו וצורותיו. נוה שכטר מקיים לפיכך משהו מן ההיגיון של הגלריה וגורע ממנו משהו: הוא מארח את גלריה שכטר כחלל סמי־אוטונומי במוצהר.
לגלריה יש מחויבות חיצונית: היא חלק ממרכז ללימודי יהדות מודרנית, יהדות בגישה "פתוחה, שוויונית ופלורליסטית". יהדות מתקדמת או פרוגרסיבית כפי שהיא מכונה בלעז, מאחר שמרכזה הוא בארצות הברית, שם חוללה מהלך חברתי ותרבותי מכריע בעשורים האחרונים. לארץ היא מעולם לא הצליחה באמת "לעלות": היא נדמתה דשנה ומנותקת, נותרה אשכנזית עד דק, ובעיקר השיבה על צורך שלא קיים כאן. בארצות הברית היא אפשרה קיום קהילתי יהודי שאינו נשען בקנאות על חוקי ההלכה; בישראל, הציונות אפשרה זאת.
תערוכת הדיוקנאות של שי עבאדי נכנסת לגלריה שכטר ועושה בה מעשה — דווקא מאחר שאינה "מתקדמת" באופן השגור. להיפך, יש בה ממד חריף של פנייה לאחור, בחינה מחדש, ערבול וסיבוך. לכאורה היא נערכת בתוואי הידוע של היהדות המתקדמת: התערוכה עשויה מעשרה דיוקנאות של נשים וגברים יהודים מתחנות שונות בהיסטוריה היהודית — מאבינדב בנו של המלך שאול, דרך פליקס מנדלסון, הנס הרצל (בנו של בנימין זאב), חנה ארנדט, ועד אמו וסבו של האמן.
כך נפרשת ההיסטוריה היהודית פרישה רחבה — תנ"ך, השכלה, קוממיות מדינית, גלות אירופו־אמריקאית במאה ה–20 — שעל אף היקפה מותירה, שלא במקרה, חטיבות היסטוריות שלמות מחוץ לה: ימי המשנה, התלמוד וכל הקיום הגלותי הטרום־מודרני, אותם פרקים שלא נארגים היטב אל סיפור התקדמותו של העם היהודי, מהעם הנבחר לעם שבוחר בעצמאותו. שני הדיוקנאות בתערוכה שנמצאים שעל ספה של היהדות — דמותה של מריה מכאן ודמות היהדות היפה, ה"סינגוגה" מכאן — קושרים את היהדות לנצרות בזיווג הבתולין של הדתות המתקדמות, הנאורות וההומניות; דתות פתוחות, שוויוניות ופלורליסטיות. כל זאת אל מול הדת השלישית — הרגרסיבית, הפנאטית והרצחנית.
רבים מהדיוקנאות עשויים מעץ, כפיסים כפיסים, לעתים בעבודת צריבה של חלקים בו. באופן זה נושאים את עקבות העמל הרב בחומר הסרבן, העתיק, הלא מתקדם. הצבתם בחלל יוצרת הצלבות שונות של מבטים בין הדמויות: חלקים ישרים ונוקבים, אחרים נטויים, אחדים לא נראים או לא רואים. כך שמהתקבצותם עולה סבך של יחסי שארות, שבבסיסם דווקא כישלונה של היהדות הנוצרית, שלא מצליחה ליצור רצף שושלתי סדור, אלא רק קיטועים — בנו הלא נימול של הרצל, שהתאבד בגיל צעיר; בן המלך הנשכח, מצויר על סמך ציור של צייר יהודי נשכח; ובעיקר הסינגוגה — דמותה של היהדות חפוית הראש, מכוסת העיניים, קצוצת החרב, כפי שהיא נצפתה על ידי הנצרות, ופה, אצל עבאדי, נצפית בשנית במבט חיצוני שמופנם ונהפך לנקודת המגוז של התערוכה כולה, שממנה (לא) רואים את דיוקנאות היהודים.
עבאדי מעמיד כאן מערך שארות מעמדת הבן. הוא עוקב אחר שורה של בנים, עלומים או סוררים; ומהם הוא מתבונן באמהות עד שהוא מגיע לאמו שלו, "הכלה הסורית", עטוית לבן — בהעדר אב, כולה מוכנה אל הבן — ומהעבר האחר אל אבי אביו הקהירי. אבל אלה אינם בבחינת מקורות השושלת, ראשיתה הביולוגית, הטבעית, אלא נספחים למשפחה שהיצירה עצמה העמידה.
יש כאן לפיכך מהלך כפול: אל מול היהדות המתקדמת, האירו־אמריקאית, האשכנזית — זו שיסודה באשכנז (גרמניה) — של נוה שכטר מציב עבאדי את היהודי־ערבי כקצה ההכרחי של השושלת; בו מתקיימת חתימת שם, שם המשפחה הערבי, הנכתב בערבית. אבל מן הצד האחר, אל מול תפישת השיבה למשפחה הגרעינית כמהלך הכרחי וטבעי, של היקשרות בלתי אמצעית, ראשונית ו"אמיתית", מפגין עבאדי את המסלול הארוך שיש לעבור כדי להגיע אל השם, ללכת "בחזרה ללבנט".
יש כאן אמירה חריפה: לא ניתן לחזור אל האם והסב בקלות, כאילו תמיד היו שם, מחכים לשיבתו של הנכד האובד. להיפך, רק במעקפים של יצירה — בהיקשרויות לא טבעיות, בלידות בתולין ובתשוקה אופקית, בהזדהויות פנטזיוניות לא משפחתיות — תתאפשר החזרה. מריה, הנס, אבינדב ומנדלסון הם שיוצרים את משפחת עבאדי. עמדת הבן לא מוצאת, אלא ממציאה.
