בבית האמנים מציג סשה אוקון ציורי שמן גדולים, פיגורטיביים, כבדים, מלאים בצבע, מלאים בהבעה מלאים באירוניה וכאב. באופן מפתיע הציורים אפקטיביים יותר במקום שבו הם ריקים. המקומות של התוכן:, מין, הזדקנות, כאב, ניכור (שלטי-הטלוויזיה בכל יד)-מחלישים את העבודות והמקומות שבהן מדבר הציור הם הנפלאים באמת, פה ושם ברקע מופיעות הנחות צבע מושלמות, תפישת הבשר בדמות בהשפעות שנראות לי אנגליות (ג'ני סיוויל, לוסיאן פרוייד, פרנסיס בייקון-ואפילו דמייאן הירסט-אם רוצים לראות את זה כך)-מצוירות נהדר. ובכלל זו תערוכה נהדרת לאוהבי הציור כשלעצמו.
מעניין להשוות אותה לתערוכה של שי עבאדי באותו מקום באותה קומה. על פניו בא לנו, הצופים, להתקומם נוכח תערוכות דידקטיות, ואילו אני שמחתי בה. בכל העולם מציינים השנה יומולדת מאה לחנה ארנדט, הפילוסופית היהודייה החשובה שכתבה פה בארץ על משפטי אייכמן את הספר "הבנאליות של הרשע" והייתה בין היתר המאהבת של היידיגר וחילצה אותו מלשאת באחריות על שנים של חברות במפלגה הנאצית. בגרמניה שינו לכבוד זה את תוכניות הלימודים. משווים אותה לחשובים שבהוגי התרבות במאה שלנו ומזכירים את שמה בנשימה אחת עם שמם של וולטר בנימין ואלבר קאמי. -ובארץ? יוק. אפילו לא בעמודים האחוריים של עמודי הצהריים.
ובכן הציורים הקטנים, מעין דיוקנאות, בחומרים חמים (נייר, עץ) מצוירים בעיפרון לפעמים בעפרון חשמלי שצורב את העץ, לפעמים מרוח בלאק רובם של פניה החכמים מעוטרים בפסקאות על הקירות (לא קראתי) מביאים את הצופה להרגשה שמקבלים במוזיאונים שיש בעולם לאישים מפורסמים (בית ג'יימס ג'ויס, בית פרויד בית אנה פראנק וכו')- ובכל זאת נהניתי מהתערוכה.
למה?
אני מסרב, כעיקרון, לענות על שאלה כזאת. מה שחשוב בעיני הוא להצביע על הערך הלא- יסולא בפז שאני מוצא בעריכת התערוכה הזאת, בשיממון השוכח-את עברו, בתרבות הכאן ועכשיו, באווירת ימי רומא האחרונים של המדינה המתפוררת שלנו של העם הלוקה בפוסט טראומה תמידית שלנו, מתעורר מישהו ומציין את העבר ואישיו, כמו רומז לנו שגם אותנו יזכרו. בפינה הימנית של החדר האחרון מצאתי את מה שחיפשתי: תצריב עץ קטן של קסדה נוסח זיגפריד, גיבורו של וואגנר, שלקסדתו כנפיים. ללא אומר ללא טקסט, בלי חצוצרות, מביא לנו שי עבאדי את הסיפור כולו. יחסי האהבה שנאה שלנו עם אירופה-מה שיותר -פחות -יותר עמוק.
