שי עבאדי: בין כלב לזאב
שי עבאדי הוא צייר של סיפורי חיים. הוא אינו נצמד לז'אנרים המקובלים של נוף וטבע דומם, ואף הגוף והדיוקן ביצירתו אינם נושאים צורניים לכשעצמם, אלא נקודות התחלה של מסע אל עברם הפרטי של הדמויות, ניסיון להבין את משמעות סיפורם האישי ביחס לנרטיב הקיבוצי. המסע נפרש בשורה של דימויים חזותיים, בעיקר של דיוקנאות ולצדם מוטיבים אחרים, המצביעים על תחנות חייה של הדמות שבמרכז החקירה האמנותית. ביצירתו של עבאדי העבר וההווה מתמזגים לכדי משך אחד. ההווה החזותי מוצף בעבר, המעלה על פני השטח את רישומם של היופי ושל הכאב הטמונים בסיפור חייהם של אנשים ואת רישומי השפעתם על מציאות חיינו. גוף יצירתו מותח חוטים סמויים בין סיפוריהם הפרטיים של הדמויות עצמן, אשר חלקן נחקקו בזיכרון הציבורי וחלקן נעלמו, ובין תהליכים היסטוריים ואמנותיים, מקומיים ואוניברסליים. סדרות עבודות על דמויות, כגון הרקדן והכוריאוגרף ואצלב ניז'ינסקי או התיאורטיקנית הפוליטית חנה ארנדט, מתחקות אחר הביוגרפיות שלהם ואחר היבטים שונים באישיותם ובעולמם הפנימי. העבודות מבקשות לפענח את הדמויות ובה בעת מכירות בסודן הנצור.
"ראדו" סדרת העבודות של עבאדי מהשנים 2006 עד 2009, עוסקת בדמותו של ראדו קלפר, משורר וסופר ישראלי־רומני. הסדרה פורשת את דיוקנו המשתנה מילדות לזקנה ומשלבת בתוכה את שירתו ואת עולמו התרבותי. עבאדי החל לעבוד על הסדרה זמן קצר לאחר מותו של קלפר ויצר אותה כמעשה הנכחה ופרשנות לדמותו וליצירתו של המשורר, וכהמשך לדיאלוג שלו עם מי שהיה חבר קרוב ודמות מפתח עבורו, איש אמנות ותרבות, מהגר והומוסקסואל. הסדרה כוללת 12 עבודות, אשר למעט ציור אחד בשמן על בד נעשו בעיפרון חשמלי ובטכניקה מעורבת על לוחות גדולים של עץ לבוד. אופן עבודתו של עבאדי בצריבה וחריטה בעץ, לא כבסיס להדפס על נייר אלא כחלק מהיצירה, מעניק עוצמה יתרה לפעולת הרישום ומציב אותה כפעולת חיים: הקו נחרט ונחרך בחומר האורגני של העץ, ויחד עמו נצרבים זיכרון הדמות וסיפורה.
הסדרה מבטאת את הקִרבה וכן את המתח בין האמנויות השונות – בין ציור, שירה ומחול – באמצעות החבירה של הדימוי החזותי לדימוי המילולי. חלקי השירים הצרובים על דמותו המשתנה של המשורר כופים על המתבונן לקרוא אותם, להכיל אותם ולעמוד מולם כיישויות במרחב.
הסדרה מעלה שאלות על זהות, על אפשרות לתרגם הוויה מוכרת להוויה נכרית, אחרת, ועל האופן שבו מתעצבות תחושות של ניכור וזרות, כמו גם של שייכות, באמצעות הביטוי האמנותי. ראדו קלפר כמעט אינו ידוע בציבוריות הישראלית. הוא עלה מרומניה לישראל בשנת 1976 בגיל 39. הוא הוציא בארץ שני ספרי שירה וספר פרוזה בעברית, פרסם מאמרי ביקורת בתחומי המחול והתיאטרון בעיתונות הלועזית בארץ ובחו"ל וניהל את הספרייה למחול בבית אריאלה בתל אביב. הוא פעל, כתב ויצר מתוך הפער או התהום שבה שרוי האדם, וכל שכן האמן שאמנותו היא המילה, המהגר מתרבות אחת לאחרת בבגרותו כשתפיסת עולמו כבר מעוצבת וחתומה. וכך כתב קלפר בשיר שבחר עבאדי לחרוט על אחד הדיוקנאות שבסדרה: "הָאִישׁ הַזֶּה, בְּגִיל מְבֻגָּר,/ מִבְּלִי לַחְשֹב, כִּמְעַט בְּלִי לְהָבִין אֶת מַעֲשָׂיו,/ נוֹלַד לְפֶתַע מֵחָדָשׁ, עַל שְׂפַת הַיָּם,/ בֵּין פַּרְדֵּסִים לְחוֹל, בֵּין אוֹתִיּוֹת רְקוּמוֹת/ לְבַחוּרִים שֶׁדִּבּוּרָם אֵינוֹ מוּבָן" (מתוך "שלושה", שירים אסורים, 2003). מילותיו של קלפר נוגעות בדיוק בתחושת השבר והאובדן שחש מהגר בארצו החדשה, עד כי אינו יכול להסביר לעצמו את החלטותיו שלו והמציאות הופכת עבורו לשרירותית ומנוכרת, אם כי גם מושכת ומפתה במראותיה החדשים, המנוגדים לאלה שהכיר בעבר. הוא כותב על געגועים למחוזות אחרים, אך יחד עם זאת משתמש במטפורות הלקוחות מן המקום החדש, כאן במזרח התיכון, כדי להביע תשוקות גוף, מיניות וכמיהה לאהבה: "כֹּל הַמַּחְשָׁבוֹת נָזְלוּ מִמֶּנִּי. נִשְׁאָרְתִּי חוֹל, אַף לֹא/ בִּצָּה יְבֵשָׁה." (מתוך "מבוא סתום", שירים אסורים, 2003).
החברה הישראלית, אף על פי שהיא משתנה באורח קבע כתוצאה מגלי עולים המגיעים מתרבויות שונות, מקדשת בטהרנות את מורשתה ואת דמותה ההומוגנית לכאורה. במקרים רבים היא מעלה על נס רק את אלו שנטמעו בה בצעירותם, דוברים את שפתה וחיים את המיתוסים שעליה נבנתה. מקומו של הזר, המעוצב כבר בדרכו ובמחשבתו, נדחק הצדה, לעיתים בכוחנות ולעיתים מתוך קהות חושים ואדישות. "ראדו" מתמודדת עם התחושות האמביוולנטיות הללו באמצעות הדיוקן המשתנה. העבודות של עבאדי נעות מתקריבים קיצוניים על גבול הפופ של פני המשורר למבט מרוחק על דמותו הנערית השרויה בהרהוריה בנוף, או לחלופין, לרישום המעלה את פניו כאיקונה נוצרית. הדיוקנאות מבטאות את התנועה בין עבר להווה, בין התרבות היהודית לתרבות הנוצרית, בין זיכרונות מאירופה לנופי הארץ ובין המסורת של השירה והפרוזה המערבית למילים העבריות על רובדי העבר שבהן ועל רוח ההווה שלהן. עבאדי הולך בעקבות קלפר – הזר – שבשיטוטיו תר ללא הרף אחר מהות ההשתנות, אחר מהות הנגיעה, אחר אותם מחוזות יופי מרוחקים שעל אודותיהם כתב שארל בודלר בשירו "הזר": "– אֶת מִי אַתָּה אוֹהֵב בְּיוֹתֵר, אִישׁ זָר וּפֶלִאי? אֶת אָבִיךָ, אוֹ אִמְּךָ, אֶת אֲחוֹתְךָ אוֹ אָחִיךָ? – אֵין לִי לֹא אָב וְלֹא אֵם, לֹא אָח וְלֹא אָחוֹת. – אֶת מַכִּירֶיךָ וּמְיוּדָעֶיךָ? – הִנְּכֶם מִשְׁתַּמְּשִׁים עַתָּה בְּמִלָּה, אֲשֶׁר פִּשְׁרָהּ נִסְתַּם מִמֶּנִּי עַד הַיּוֹם. – אֶת אֶרֶץ-מוֹלַדְתְּךָ? – לֹא אֵדַע בְּאֵיזוֹ מַעֲלַת-רֹחַב הִיא נִמְצֵאת. – אֶת הַיֹּפִי? – בְּכָל לִבִּי הָיִיתִי אוֹהֵב אוֹתוֹ, לוּ הָיָה הַיֹּפִי אֱלֹהִי וּבֶן אַל-מָוֶת. – אֶת הַזָּהָב? – תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִיו כַּשִּׂנְאָה אֲשֶׁר תִּשְׂנְאוּ אֶת הָאֱלֹהִים. – אֲבָל הַגִּידָה: אֶת מָה אַתָּה אוֹהֵב, זָר וּפֶלִאי וְאִישׁ-חִידוֹת? – אוֹהֵב אֲנִי אֶת הָעֲנָנִים... הָעֲנָנִים, הַמְרַחֲפִים וּמִתְעַלְּמִים וּנְמוֹגִים פֹּה וַהֲלוֹם... שָׁם בְּיַרְכְּתֵי הָאֹפֶק [...] אוֹתָם, אֶת עַנְנֵי הַפְּלָאוֹת אֲנִי אוֹהֵב!" (תרגם מצרפתית דוד פרישמן).
"משיכיר בין כלב לזאב" הוא ביטוי הלקוח ממסכת ברכות בתלמוד המגדיר מתי בדיוק מפציע היום. "Entre Chien et Loup" (בין כלב לזאב) הוא הביטוי המקביל בצרפתית המתאר את זמן הדמדומים או השחר, כאשר החשכה אינה מוחלטת אך גם האור אינו מספיק כדי להבחין בדקויות שבין דברים הדומים למראית עין אך שונים בתכלית. הביטוי בצרפתית הוא כותרת העבודה היחידה בסדרה שדמותו של קלפר נעדרת ממנה. הבחירה בצרפתית מבטאת את הקשר העמוק של קלפר לתרבות הצרפתית ולשפה הצרפתית ששילב בדיבורו היום־יומי. במרכז המרחב הריק של העבודה, שהוא למעשה מצע העץ על מרקמיו, ניצב בגבו כלב או אולי זאב ולצדו גרמופון ישן. הכלב מייצג את ההליכה הבטוחה ביום, את המתורבת והמוכר, ואילו הזאב – את הלילה על הלא נודע שהוא מביא ועל הפחדים והסיוטים שהוא מעלה. בדידותו של הכלב או הזאב אינה מבקשת את מבטו של המתבונן אלא מכונסת בתוך עצמה. העבודה והסדרה כולה תובעות הקשבה יתרה לצלילים החרישיים, המתורבתים והפראיים כאחד, שבוקעים מדמויות כמו ראדו קלפר, שיופיים האילם מעצב את חיינו בלי משים.
אירנה גורדון
