נוסטלגיה מעורערת
שי עבאדי
בקיץ 2007 הגעתי לשהות בת שנה וחצי בברלין וזמן קצר לאחר מכן החלתי ביצירת סדרת העבודות "גרמניה האחרת שלי". את הסידרה הולידה הנוכחות הטורדת של המלחמה בנופיה ואתריה של ברלין, ביניהם מבנים חרבים שהותירו הגרמנים כאנדרטאות דיראון, ואבני הנגף (Stolpersteine) מערערות המנוחה של האמן גינטר דמניג (Demnig). לוחות המתכת שמטביע דמניג בחזיתות בתים, מציינים את פרטי לידתם, שילוחם ומותם של נספי השואה שדרו בהם.
הסדרה היא סדרת מסע, מסע אל נבכי ההיסטוריה והמיתוסים הגרמניים והגרמניים-יהודיים במעין ניסיון להגיע אל שורשיהם ולהבין את התפתחותם. כתחנות במסע נבחרו פסלים ומונומנטים פרוסיים בני המאה ה-18 וה-19, לרוב מהנוף הברלינאי. חלקם עדיין נוכחים בו, אחרים שרדו בחלקם והיתר חרבו ללא שוב במלחמת העולם השנייה. הבחירה בפסלים אלה אפשרה לי לגשת לאירועי המאה ה-20 דרך הדלת האחורית של המאה ה-19.
כישראלי שגדל על ברכי האסתטיקה הסגפנית של המודרניזם, המגובה באיסורים דתיים איקונוקלסטיים, עוררו אותם פסלים ניאו-קלאסיים משיכה וסקרנות, אך בו בזמן גם רתיעה מהקוד הגנטי הגרמני הטמון בהם.
הסדרה קיבלה תוך כדי תהליך היצירה מבנה של סיפור אגדה אסוציאטיבי: מלך, מלכה, ארמון, סוסים, אנשי חצר, קרבות וכדומה. המסע ליצירת הסדרה לווה במחקר ובסיור ברחבי העיר ואיתור הפסלים והמונומנטים המתאימים לבניית הנרטיב, ביניהם גם בעלי הקשר יהודי כסינגוגה, פליקס מנדלסון ואחרים.
כישראלי שגדל על ברכי האסתטיקה הסגפנית של המודרניזם, המגובה באיסורים דתיים איקונוקלסטיים, עוררו אותם פסלים ניאו-קלאסיים משיכה וסקרנות, אך בו בזמן גם רתיעה מהקוד הגנטי הגרמני הטמון בהם.
הסדרה קיבלה תוך כדי תהליך היצירה מבנה של סיפור אגדה אסוציאטיבי: מלך, מלכה, ארמון, סוסים, אנשי חצר, קרבות וכדומה. המסע ליצירת הסדרה לווה במחקר ובסיור ברחבי העיר ואיתור הפסלים והמונומנטים המתאימים לבניית הנרטיב, ביניהם גם בעלי הקשר יהודי כסינגוגה, פליקס מנדלסון ואחרים.
חלק מן המפגשים נולדו באקראי, כמו במקרה של הפסל "היינריך הנער" (Heinrich das Kind) בעל האופי האנדרוגיני בו נתקלתי בעת עיון בקטלוג ישן. את פסלו של אחרון שושלת האסקניירים בן המאה ה 14 שמת בצעירותו יצר הפסל אוגוסט קראוס (Kraus) ב 1900כחלק מ"שדרת הניצחון" ( (Siegesalleeהברלינאית. וילהלם השני קיסר גרמניה החליט בתום המאה ה-19 להקים במרכזה של ברלין את אותה שדרה נציונאליסטית פרטנציוזית (הברלינאים נטו לכנות אותה בשם הגנאי Puppenallee- שדרת הבובות). בהנחייתו הוצבו בשדרה שלושים ושניים פסלים ניאו-קלאסיים של גיבוריה ההיסטוריים של גרמניה, ביניהם "היינריך הנער". השדרה ופסליה נפגעו קשות במלחמת העולם השנייה בעת ששימשו כמגן לחיילים הרוסים והגרמנים שצלפו זה בזה משני עבריה בעיצומו של הקרב על ברלין.
המסע לאיתור הפסל המקורי הוביל בסופו למחסן בו אופסנו שברי הפסלים. כשנפתח המחסן, התגלו שברי גיבוריה של גרמניה לדורותיהם וביניהם גם היינריך היפה, בלי ראשו, זרועו ורגלו. הסיפור עצמו והמחזה שנגלה לעיני הזכירו את מאורעות המלחמה וכאסוציאציה את סיפורו של זיגפריד בסאגה הגרמנית המדממת, "שירת הניבילונגים". כך הפך בדמיוני היינריך לזיגפריד הצעיר ונצרב על לוח העץ עם קסדה מכונפת לראשו.
המסע לאיתור הפסל המקורי הוביל בסופו למחסן בו אופסנו שברי הפסלים. כשנפתח המחסן, התגלו שברי גיבוריה של גרמניה לדורותיהם וביניהם גם היינריך היפה, בלי ראשו, זרועו ורגלו. הסיפור עצמו והמחזה שנגלה לעיני הזכירו את מאורעות המלחמה וכאסוציאציה את סיפורו של זיגפריד בסאגה הגרמנית המדממת, "שירת הניבילונגים". כך הפך בדמיוני היינריך לזיגפריד הצעיר ונצרב על לוח העץ עם קסדה מכונפת לראשו.
היצירה שחותמת את הסדרה, כנהוג באגדות, היא המילה: "הסוף", כתובה ביידיש: דער סוף, עוד סימביוזה מורכבת, גרמנית-יהודית.
להכנת הסדרה בת חמש עשרה העבודות נבחרו כמצע פלטות OSB בעלות אופי כאוטי ואקספרסיבי העשויות מכפיסי עץ דחוסים ומשמשות בגרמניה כדיקט המקומי. הדימויים נצרבו על הלוחות בעיפרון חשמלי, טכניקה שהחלתי ליצור בה לראשונה ב"פרויקט ארנדט", ושבה נחרך החומר ונולד הכתם והדימוי.
