שי עבאדי, נגעתי במילה העברית כמי שנוגע בגופו של בחור / על ראדו קלפר וסדרת העבודות ראדו
הַהוֹמוֹאִים וְהַמְשׁוֹרְרִים-
אֲנָשִׁים בְּנוּיִים לְלֹא עוֹר,
חֲשׂוּפִים לְכָל רוּחַ, לְכָל מֹר-
מֻכְרָחִים לָמוּת מֻקְדָּם.
מתוך "שיר פרידה מעצמי", (צעדים של צבי)
ראדו קלפר הגיע לישראל לקראת סוף שנות השבעים בהיותו כבן ארבעים. באמתחתו היו שתי מילים עבריות: מלפפון ובית-כסא. בשירתו יתייחס לעיתים קרובות לקשיים שעמדו בפניו כמשורר ששאף באמצע חייו להחליף את כלי עבודתו המרכזי, המילה, ושייחל לכתיבה בשפה החדשה, עברית.
ראדו היה החבר הכי טוב שלי. קשה לכתוב באופן אובייקטיבי על מישהו שהיה החבר הכי טוב. הפרש גילאים של כמעט שלושים שנה הפריד בינינו. הוא לא הפריע להיווצרותו של קשר חברי עמוק ופורה. באוקטובר 2006 הלך ראדו לעולמו והוא בן 69, זמן קצר לאחר מותו התחלתי ליצור סדרת עבודות בצריבה על עץ המתחקה אחר דמותו ויצירתו.
בעבר כבר יצרתי סדרות ציורים ביוגרפיות. עתה ידעתי שעומדת לפניי משימה שונה. ראדו לא היה בן דמותם של ניז'ינסקי או חנה ארנדט להם הקדשתי סדרות קודמות. הוא היה משורר וסופר, ומבקר אמנות ותרבות, אך לעומתם דמות כמעט אלמונית שהכילה בתוכה גדלות וצניעות, אהבת קהל וחשש מקהל, כמיהה להצלחה, ותחושת נוחות בכישלון. במקום הקשה והמורכב ששמו ישראל הוא מצא את הנישה הנוחה והמיוסרת שלו ודעך לאיטו בתוכה.
כאחת מנקודות המוצא המרכזיות לסדרה בחרתי את יחסו של ראדו לשפה העברית ולקשיים העצומים שעמדו לפניו בניסיונו לרוכשה ולהפכה לשלו. "משורר בעל נס" –הגדיר המשורר והסופר אילן שיינפלד את ראדו במסה שנכתבה לזכרו ושנושאת את שם אחד משיריו של ראדו, "נהר ארוך, השפה העברית".
ביצירה הראשונה בסדרה הופיע ראדו עם הסיגריה הנצחית בידו כשעל גופו מופיעות מילות בית מתוך שירו "שלשה", ("שירים אסורים"):
הָאִישׁ הַזֶּה, בְּגִיל מְבֻגָּר,
מִבְּלִי לַחְשֹב, כִּמְעַט בְּלִי לְהָבִין אֶת מַעֲשָׂיו,
נוֹלַד לְפֶתַע מֵחָדָשׁ, עַל שְׂפַת הַיָּם,
בֵּין פַּרְדֵּסִים לְחוֹל, בֵּין אוֹתִיּוֹת רְקוּמוֹת
לְבַחוּרִים שֶׁדִּבּוּרָם אֵינוֹ מוּבָן:
קסם לי האור במילות הבית, היופי והתסכול, הפרטים הביוגראפיים, הלידה מחדש, הים, הפרדסים והחול, כבאיור תל אביבי של נחום גוטמן, האותיות הרקומות ככתב שאינו נהיר ולכן נראה כציור, והבחורים, אותו רובד מיני טעון וחושני שמופיע לרוב בשיריו של ראדו.
ראדו נולד בבוקרשט בסוף שנות השלושים של המאה שעברה. בבית הראשון של השיר "שלושה" תיאר את עצמו כמי ש "נוֹלַד עַל שְׂפַת הַמִלְחָמָה, אֲבָל לָמַד אֶת הַזְּוָעוֹת רַק אַחֲרֶיהָ, בִּבְשׂרוֹ, בְּדָמוֹ וּבְנַפְשׁוֹ הַפְּגוּמָה עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה". בשיחותנו הזכיר לעיתים את המושג, "ילדים זקנים", הילדים שגדלו באותה תקופה ברומניה של שפת המלחמה, ענייה מובסת ומושפלת, שנדדה בתמיכתה בין הצדדים השונים במלחמה ולבסוף, לאחר הכיבוש הרוסי, הפכה לקומוניסטית. טרנסניסטריה, בוקובינה, טרנסילבניה ועוד שמות עם צליל מעט אקזוטי, ריחפו לעיתים בחלל השיחות שלנו וסימנו את גורלם של יהודי רומניה שהיו פחות ברי מזל ממשפחתו של ראדו.
במהלך המלחמה החל לבקר בגן ילדים צרפתי בבוקרשט. גן ילדים שהטביע חותם של זיקה עמוקה לצרפת, שפתה ותרבותה ולתרבות האירופאית בכלל. לזיקה הזאת ולבליל השפות שידע תרמה גם הסבתא הוינאית שחייתה עימם בבוקרשט.
העבר הזה ופרטיו יופיעו לעיתים רחוקות בשירתו המאוחרת שנסבה בעיקר סביב השפה העברית, התבוננות חדה ובוחנת בחיי היום יום, והאהבה ההומוסקסואלית, תשוקותיה ותסכוליה. את העבר הרומני, חוויות הילדות ,לימודי הבלשנות והספרות באוניברסיטה, הפעילות האינטנסיבית כמבקר אמנות ותרבות, והחיים כיוצר ברומניה, כאילו ניסה להדחיק. "נולדתי במקרה ברומניה," טען, למרות מחאות מצדי שאין בדבר כזה מקריות ושניסיון ההדחקה הוא קצת פתטי.
את הפגימות הנפשית המוזכרת בשיר "שלושה" ניתן כמובן ליחס לאותה טראומת מלחמה ופוסט-מלחמה של עוני ומחסור ושינויים פוליטיים דרמטיים, חיים תחת שלטון טוטליטארי ועובדת יהדותו. אך חלק ממנה נבע מהחרדה התמידית והסיכון בלהיות הומוסקסואל פעיל ברומניה הקומוניסטית, "פשע" שיכל לגרור מאסר ועינויים. באחד הבתים בשיר "תפילת סתיו" ("צעדים של צבי") שאותו צרבתי לצד דיוקנו הצעיר והמחויך מופיעות המילים שייתכן ומתייחסות לאותן שנים אבודות ברומניה:
אדוֹנָי, הַחֲזֵר לִי אֶת הסְּתָוִים הַגְּשׁוּמִים,
חֳרָפִים מְבֻזבָּזִים בַּבֹּץ
הַחֲזֵר לִי יָמִים לְלא אוֹר
וְלֵילוֹת שֶׁנָּפְלוּ בִּשְׁעַת צָהֳרַיִם.
לקראת סוף שנות השבעים כשהגיע ראדו לישראל, תוכניתו הייתה לבוא לזמן קצר כדי לסייע לאחות שעלתה ואז להגר לבלגיה שם הוצעה לו משרה. אך הוא התאהב באור ובאוויר וטען שהרגיש כאילו תמיד היה שייך לכאן, ולכן החליט להישאר. מלחמת העברית שלו החלה.
נָגַעתִּי בַּמִּלָּה הָעִבְרִית
כְּמִי שֶׁנּוֹגֵעַ בְּגוּפוֹ שֶׁל בָּחוּר
שֶׁפְּגַשְׁתִּיו לָרִאשׁוֹנָה:
בָּחֹשֶׁךְ בְּקֹשִׁי רָאוּ אֶת פָּנָיו.
בִּקְצֵה אֶצְבְּעוֹתַי אֲנִי קוֹרֵא אֶת שְֹעָרוֹ,
אַךְ מַה שֶּנִּסְתָּר תַּחַת בְּגָדָיו זָר לִי מְאֹד.
כַּמָּה פְּעָמִים הִצְטָרַכְתִּי לָגַעַת
בַּמִּלִּים הָאִלְּמוֹת?
כַּמָּה פְּעָמִים לִטְעם מִגּוּף לְלא שֵׁם?
הִתְאַהַבְתִּי בְּאַלְמוֹנִים, בְּמִילִּים בְּלא תּכֶן
מִמַּבָּט רִאשׁוֹן, מִבְּלִי לְהָבִין אוֹ לָדַעַת,
רַק בִּגְלַל קִסְמוֹ שֶל החשֶךְ-
רַעֲנַנּוּת שֶׁל יַעַר מְטֹרָף
בּוֹ אַתָּה מְגַלֶּה רַק לְבַסּוֹף
אֶת הָאֲגַם הַצָלוּל,
הַמַּשְׁמָעוּת.
("מגע", שירים אסורים)
במהלך חברתנו ובייחוד עם תחילת עבודתנו המשותפת בספרייה למחול, "נדבקתי" בתשוקתו של ראדו לתרבות הצרפתית ובמיוחד במשיכתו לבלטים הרוסיים של האמרגן האגדתי סרגיי דיאגילב ולסולנם ואסלאב ניז'ינסקי. הבלטים פעלו בפאריס בתחילת המאה העשרים ולשורותיהם חברו כמה מגדולי היוצרים של אותה תקופה בראשית דרכם כניז'ינסקי, סטראווינסקי ופאבלו פיקאסו שיחדיו חוללו את מהפכת המחול המודרני.
במשך שנות עבודתו בספרייה למחול וכמנהלה, כבחזון בהשראת דיאגילב טיפח ראדו ועודד רקדנים ואמנים צעירים שעלו אליו לרגל לספריה בבקשתם אחר ידע ועצה. ראדו עצמו לאחר ביקור ביוון חש שמצא בתבליט אבן שגילה שם את מקורות ההשראה של דיאגילב וניז'ינסקי לאותו בלט מהפכני ופרובוקטיבי, אחר-הצהריים של הפאון". הוא כתב ספר על התגלית ומהלכיה, ספר שלא זכה לצאת לאור. "לעתים יש לי תחושה", סיפר, "כאילו אני עצמי הייתי אחד מאותה חבורה של יוצרים שעבדו והסתובבו עם הלהקה."
ספר השירה הראשון שלו בעברית, "צעדים של צבי" יצא לאור ב 1998 והכיל את מגוון הנושאים שהעסיקו את ראדו זה זמן רב, העברית, הקיום, התשוקה וההתייסרות הקיומית. מספר שנים קודם לכן הכיר סטודנט לתיאטרון שהיה צעיר ממנו בשנים רבות. לראשונה הצליח לממש את תשוקתו לזוגיות פורה. הזוגיות שנמשכה כשלוש שנים הייתה הפעם הראשונה שבה דיבר במושגים של אושר. סיומו של הקשר הביא לשבר גדול ולמשבר נפשי עמוק ומתמשך. המשבר והכאב הולידו שירים רבים בעלי אופי של זעם כעס ותסכול, תשוקה וגעגועים. חלקם כבר הופיע בספר זה.
כְּבָר זְמַן רַב אַתָּה זוֹרֵם בְּדָמִי.
הִתְגַּעְגַּעתִּי אֵלֶיךָ בְּלִי לָדַעַת
כְּשֶׁחָלַמְתִּי עַל שֶׁמֶש,
כְּשֶחִפַּשְתִּי פֵּרוֹת בְּעֵצִים בְּלִי פְּרִיחָה,
כְּשֶבָּחוּרִים עִם צְעָדִים שֶל צְבִי
נִרְאוּ לִי כְּחֲלוֹם לְלֹא גוּף.
מתוך "בבית"- (צעדים של צבי)
ב 2003 יצאו לאור שני ספרים חדשים של ראדו, ספר השירה, "שירים אסורים", וספר פרוזה ראשון, "יהודים בעל כרחם". במשך שנים סקרנה את ראדו שאלת הזהות היהודית, כזהות אוניברסאלית וכקיום ייחודי וההשלכות של החריגות וכוחה. במקביל בחן את הזהות הישראלית בעין ביקורתית וחדה. עתה נתן ספר הפרוזה דרור לשאלות שהעסיקו והטרידו אותו במשך השנים. הוא בחר לבחון שאלות אלה דרך דמויות מוכרות המנהלות דיאלוג גלוי וסמוי עם זהותן היהודית.
הזמרת הצרפתייה ברברה, הסופר רומאן גארי/אמיל אז'אר, ברונו בטלהיים - אלה ואחרים היו כלי שדרכו ניהל מסע בניסיון לפצח את אותו קוד גנטי הטמון ביהדות ובלהיות יהודי. הספר מכיל שבעה פרקים, כאשר כל פרק מתמקד בדמות אחת, מהלך חייה, והדיאלוג האישי של ראדו בניסיונות ההתחקות אחר זהותה. דמויות מוכשרות, ייחודיות, לעיתים טרגיות השתלבו בדמויות ישראליות והוויה ישראלית תל- אביבית.
לאחר צאת שני הספרים החלה דעיכתו של ראדו. אולי ציפה להצלחה ולהכרה המיוחלת שלא הגיעה, אולי פשוט היה עייף. הוא נפרד מפאת גילו מן הספרייה למחול כשהוא חוזה במצבה ההולך ומתדרדר. לשרותי ההדרכה המיומנים שלו שנתן לאחר פרישתו אזל התקציב. הוא הפסיק לכתוב,"לא כותבים למגירה לאחר שלושה ספרים", אמר לי. מצבו הבריאותי המשיך להידרדר ובאוקטובר 2006 נפטר ממחלת ריאה.
על מצבת קברו נחרט בית מתוך שירו "ריקוד במעגל",
ובְסִיּוּם תִּהְיֻה גָם אַהֲבָה
וְיָד בְּיָד, וְגוּף בְּגוּף
וְשֵׁם בְּשֵׁם,
נַחֲזר לַהַתְחָלָה.
אלה גם השורות המופיעות ביצירה שחתמה את סדרת העבודות שהוקדשה לו.
