עבודת הצֶלֶם
גלילי שחר
הצֶלֶם
צֶלֶם מהו, ומה פשרו? צלם הוא צורה ויש בו שיעור הדמות. אך הצלם נחשב גם כעצם, כמהות, והוא מהות הנפש. הצלם הוא רוח ושארית-הרוח ותבנית. ועוד מוסיפים בו: הצלם הוא אור והוא צל-מוות. עלינו לשער סתירות מן הסוג הזה כשאנו מדברים בצלם. הצלם הוא צורת הנברא, הוא עצם ההוויה. אך ההוויה טבועה בחומר, בכל גוף וגוף. כל הנברא בצלם, הנברא-בצלמו, הנברא-בדמותו, הוא בר-צורה זו. והצורה היא נפש והיא גוף. הצלם הוא צורת הנפש הטבועה בטביעת הגופים. והנעלה שבין הצורות, הצלם שבצלמים, הוא מראה-הפנים.
הצלם הוא מראה-פנים, הוא דיוקן. כשאנו מדברים בצֶלֶם אנו מדברים בתמונות מסדר זה. אין מדובר לכן בכל-תמונה, אלא בתמונה זו, מסדר זה, תמונה שהיא דמות הדבר, עצם-דבר, מהותו. מה שנעשה בצלם – המטיל צלו, הוא מהות של דבר, מהותו של נברא (לפי הנאמר כי נברא בצלמו). הצֶלֶם הוא דיוקן רוחני, דיוקנה של הרוח והיא הטבועה בכל דבר ודבר. המדבר בצלם מדבר לכן ברוח זו, מדבר בנפש. כי הצלם אינו עוד-תמונה ואינו כל-תמונה, ואינו דימוי סתם ואינו דמות-לבדה ואינו תבנית בלבד. צלם הוא האפשרות הצורנית (היות-צורה) של הבריאה, הוא דיוקן הרוח. הנמצא בצלם הוא התלבשות הרוח.
כשאנו מדברים בצֶלֶם, אנו מדברים בדיוקן, והוא, אמרנו, מראה-הפנים ובו מתלבשת צורת הדבר. זו צורת אדם ובה אצורה הווייתו כנברא. אך אמרנו, מן הצלם נגזר לא מראה בלבד אלא צל, וצל הוא צלמוות, שמתלבשת בו צורת האדם שהוא בן-תמותה. כי הנברא לחיי העולם הזה הוא בן-מוות. זו מהותו של הנברא: שהוא חי ומתכלה, וחייו הם בסימן אחריתו, בסימן המוות. כל צלם אדם הוא צלם החי ומותו.
בזאת מתייחדים הצלמים: הם דיוקנאות הרוח, מראה-הפנים, ויש בהם את חתימת ההוויה, את צורת-הנפש, את מהות הנברא, אך בה בעת יש בהם צל, חשכה, אפלת-העולם. העובד בצלם (עבודת הצֶלֶם מהי?) עובד את עבודת-האדם. הוא צר צורות ורושם את רשמו ועושה לו תמונה. אך התמונה אינה סמל עדיין ולא נחשבת אליל, היא דיוקן-הנפש והיא מראה-הפנים, היא חתימת הבריאה וצלה.
בנוסח זה עלינו לשער גם את שיעורה של האמנות. האמנות כשהיא מסורה לעבודת-האדם היא מסורה למראה-הפנים ויוצרת דיוקנאות. ובדיוקן טבועה צורת-האדם: הוויה ומהות. בדיוקן נראה האדם לפי צורת-נפשו, לפי-מהותו ושאר-רוחו. הבריאה שנברא, החיים שחי והמוות שיהיה מנת חלקו, מתכנסים ונראים אז בצלם – באור ובצל הדמות. כשאנו מדברים בצלם אנו מדברים בסתירה זו ובכפל זה: הצלם הוא בתורת תמונה ויש בו את צורת-הדבר, את מהותו והיא צורת הנפש. והיא נראית באור, אך היא גם בצל וחשוכה, והיא טבועה בחומר וכתובה בגוף ויש לה מתאר ותבנית וסוף.
העובד (עבאדי)
העובד בצלם, העובד את עבודת-האדם, שמו "עבאדי" )عبادﻱ). ולפי שמו הוא עובד-השם, העובד את בריאתו. האמן לפי שמו (שמו הראוי, שמו הזר, הערבי) הוא עבד לעבודת הבורא. בשיעור זה עלינו לשער גם את מעשה הצלמים שעשה (מרביתם תצריבי עץ): הצלמים הם צורות ראויות לדברים, הם דיוקנאות הנפש שהייתה בהם בחייהם ותהיה באחריתם. כי בכל צֶלֶם יש את סתרי החיים ומותם: הצלם אומר את ראשית הדברים וסופם. הצלם הוא מראה-הפנים, ובפנים יש רושם וצל. הצל הוא חשכת-החיים, הוא סתירתם, בצל (בצל-ם) החיים מסתתרים.
אך העובד בצלם הוא בעל-שם (עבאדי, عبادﻱ) ושמו הראוי בא לו מאבותיו וגם מאמו. ולכן שצייר את ציור אבותיו ("הסב אברהם") ואת אמו ("הכלה הסורית") צייר וצרב גם את שמו. ושמו בא לו מקרוב, אך הקרבה הזו היא הרחוקה ביותר. זו קירבת הלשונות, העברית והערבית, שהן במריבה, על-אף ובשל קירבתן. שמו של האמן, הצייר, עושה הצֶלֶם, הוא שם-טוב והוא מראה-הפנים. אך בעצם מראה-הפנים, מראה סבו ומראה אמו, נכתב שמו שהוא קירבה ומריבה. כי שמו של האמן הוא גם שם זר והוא שב מלשון זרה, הלשון הקרובה והרחוקה ביותר, כשם שהערבית לעברית נעשות ועשויות זו לזו – צרובות זו בזו. עלינו לשער כי בדיוקנאות אלה, אף שיש בהן מראה רב ומיוחד לעצמו, דיוקן גבר בכל עמידתו, ודיוקן אישה העומדת בחופתה, עומדות גם העברית והערבית בקרבה ובריב. דבר מה זר מתגנב בהם.
גם במובן זה שב האמן ועושה עבודתו כ"עבודה-זרה", כי עבודתו עובדת את הזר, היא עובדת (מעבדת) את הקרוב הנמצא במריבה. הערבית היא הקרובה והיא המריבה, וממנה בא שמו של האמן ובשמה הוא עובד. עבודת האמנות היא עבודה-זרה, אך זרותה מהי? זו הווייתו של הקרוב, שנהיה כבר לזר, רחוק, הנקרא כעת לשוב ולהיות מדובר בקרבת-הדברים. האמן קורא בשמו, ובשם זה (שם-ראוי, שם זר) הוא עושה את צלמיו. זה טעם שיש להטעים: עבודת הצֶלֶם, עשיית הדיוקן, לא נחשבת לנו כ"עבודה זרה" אלא בשיעור זה: שבכוחה לבטא את הזר, את הלא-זהה, את הנבדל, את המיוחד. הדיוקן יש לו אומנם מתאר ומתווה ומראה ברור אך מה מתואר וניראה בו? לא דמות בלבד אלא סוד-הדמות וסתריה, כי מקצתה לא גלויה ומקצתה כבר גלתה. אלו הם הזמנים האצורים, הצרובים, בדיוקן, בוודאי: כל עברו ועתידו, תחילתו ואחריתו של בעל-הדיוקן (ושל העובד את הדיוקן). האמן בפירוש זה הוא כמגלה עתידות, אך העתיד צפון ואינו נראה בכל-תמונה.
הזרים
באור זה (ובצל זה) צריך לשער את שיעורה של האמנות המתמסרת לצלם, וזו עבודת-הצֶלֶם: היא מציירת את ציור הנפש ובכוח זה היא קוראת גם בשמה. כי הנפש רחוקה וזרה, וכל הנקרא בשם, נקרא לכן בלשון זרה. האמנות זרה לעולם וצלמיה – זרים. זה פשר הדבר כי האמנות נחשבת עבודה זרה, משום שהיא משיבה את הדברים זרים-לעצמם, היא משיבה את מראה-הפנים מסתרי החיים והמוות. ואין זר (וקרוב) כמוות. הזרים, הגם שהלכו ורחקו ואבדו, הם הקרובים ביותר ועודם מצויים בקרבת מקום ובמריבה. הזר אינו נעשה זר אלא כקרוב שהפך את פניו, כחי שפנה לנו עורף. הזר אינו נעשה זר אלא כדבר שהיה בקרבה ונעזב. הזר אינו נחשב זר אלא אם היה פעם מוכר וידוע ומצוי, קרוב ואהוב. הזר הוא זה שהיה בינינו, ואנו – בו, ורק משעה שהתרחק ונעשה במריבה נעשתה הווייתו זרה. אלו הם הזרים: הגולים במצבי המריבה. ומשעה שהתרחקו וגלו-ממקומם, ואבדו ממושבם, ומקצתם – מנודים, האמנות קוראת בשמם, להשיבם.
עבודת הצלם (עבודת השם, "עבאדי"), היא עבודה-זרה, אך הזרות הזרויה בעצם עבודת האמנות אינה עבודת אלילים וכוכבים, גלמים וחפצים-סתם. זו זרות ההוויה עצמה, זרותו של כל דבר ההווה, כי עיקרו של דבר, הנברא בצלם: להיות אל מחוץ לעצמו, להיות אל הזר, עד מוות. זרות זו נעשית במראה-הפנים ובקריאת השמות. האמנות מראה את הדברים כפי שהם עצמם (מהות הדברים) רק משעה שנעשו זרים-לעצמם, כלומר מתוך ניסיון הגלות, מתוך העקירה.
גם זאת יש לשער בדיוקנה של חנה ארנדט ("ה. השועל"): דיוקנה של הוגה יהודייה שגלתה מארץ הולדתה, גרמניה, דיוקנה של הגות פוליטית (יהודית-גרמנית), והיא המחשבה-מן-הגלות. ולכן יש בו במראה זה, בצלם זה, גם את שיעורה של מחשבה השבה מן הזר (מן המנודה). דיוקנה של ארנדט הוא דיוקן אישה זרה. התבונה הנשקפת בדיוקן זה (התבונה במובנה כעורמה, בוודאי) היא תבונת הגלות. העקורים הם מן הבריות המיטיבות להכיר את עצמן, אך הכרה זו, למדנו, נקנית במחיר הזרות. היוצא מביתו, המנושל מנחלת אבותיו, יודע את ידיעת הדרך, את חוכמת הולכי-הרגל (האין זה שמו הנרדף של אדיפוס?).
גם כשצייר האמן את עצמו ("דיוקן עצמי") לא צייר את עצמו תחילה אלא כזר, כעומד-ממול, העומד כנגד, כ"מתנגד" אולי, שמראה-פניו הוא חי וגלוי, והבטחה ועתיד בוודאי מסתמנים בו, אך דיוקנו גם סתור ומתקדר ודומם, ויש בו כבר את שיעורה של מסכת-המוות. האמנות, בוודאי, בוראת, אך גם משיבה דברים לדממה, והיא לכן בשליחות כפולה זו, של עבודת הבריאה ושל אחרית היום ומות הדברים. אנו משערים לכן מורכבות זו בעבודת הצֶלֶם: האמנות עושה דיוקן, מראה-פנים, ובו מתגלה צורת-הנפש, וזו מסוכסכת וזרה לעצמה, ויש בה שיעור של אי-נוחות. זו הזרות שבה – ודרכה בלבד – נעשים הדברים הם-עצמם.
העיוורון
את הצֶלֶם, ובהם תמונת היהדות עצמה, את מראה-פניה, אי-אפשר להפריד אולי מן העדות המסתכמת בתמונה זו – דיוקנה של אישה שעיניה קשורות ("היהודייה היפה, בעקבות סינגוגה"). את מושג היופי אי-אפשר להפריד מכיסוי-העיניים, מהסתר-הפנים, מן האי-ראייה, מן העיוורון. בעבודה זו אין מדובר לכן במחווה בלבד לדיוקנה המוכר של היהדות כדת-עיוורת, הדת המושפלת בעולם הנוצרי, שבניה – נתינים וגולים באירופה. המחווה ששמה "בעקבות סינגוגה" היא מחווה לדיוקן שיופיו הוא יופי-עיוור. אולי מדובר ב"עיניים שהשתכנעו לעיוורון", עיניים שראייתם היא כראיית הנביא (הראייה הטרגית של הנביא טרסיאס, ראייתו של המלך אדיפוס, בוודאי, אך גם ראייתו של המלך צדקיהו). אך ראיית העיוור מהי? האם הוא הרואה-למרחוק? הרואה–אמת? האם ראייתו-כוזבת? האם אין ראייתו (ראיית הלב?) שם נרדף לשיגעון?
אך מדובר באישה, "יהודייה", שאינה רואה. ואנו רואים אותה בעיוורונה. גם זה לעניין סוגת הצלם: זו דמות עיוורת. אך כשאנו מביטים בה גם אנו, יש לשער, מתעוורים: אנו לא-רואים את עיניה. ראייתנו (ראיית התמונה, לא "כל-התמונה") תלויה לגמרי בעין הסתורה, ובהסתר-הפנים של נערה זו. דמות זו הזרה לנו, הגולה, המנודה, תובעת מאתנו להתעוור. היא תובעת נסיגה מתחומי הראייה, נסיגה לאזורי-הצל של המבט, אל המבט שהוא צלמוות. עבודת הצֶלֶם תובעת גם את הסתירה הזו: את הראייה הסתורה, הצרובה שבתחומה מתאפשרת קירבה משונה, שאנו מתקרבים לעצמנו. עיוורונה של סינגוגה הוא עיוורונו של הצֶלֶם עצמו, שראייתו העמוקה יותר, צורת הנפש עצמה, מושגת בחשכת הדברים. בסתירה זו עלינו לשער פעם נוספת את סודה של האמנות. האמנות אינה רואה אלא בשעה זו – שהסתלקו ממנה המראות הנוספים, ואין היא עוד בהיסח דעת אלא בראיית פנים בלבד.
בטרם עת
הצלמים, הדיוקנאות, צורות-הנפש, מראות-הפנים, הם ראשית ואחרית, שיש בהם הוויה שהיא בריאה והתכלות, והם עדות על החיים ועל ההכחדה מנת חלקו של האדם. אך התמונה שקראנו בשמה – השם הזר, הראוי, של העובד בה, אוצרת לכן חיים חולפים, חיים שכלו ולא-בעתם. האמנות מכירה בתוקפו של דיוקן זה, דיוקנו של העובר-חולף, המת בטרם עת. זהו דיוקן-אדם, בוודאי, "זהו אדם" (ecce homo), שמאז בריאתו (ומן הגירוש, הגלות) הוא חי בצלמוות. אך מותר לשער (והרי כבר שיערנו) כי זה גם מראה-פניה וצל-צלה של האמנות עצמה, שיש בה שיעור של זרות ומתווה-גלות ומשקל עבודה זרה, ומוות שבטרם עת. כי דממה וצל שוררים בה כבר בראשית, ובעת כל בריאה הנבראת בתחומה. האמנות היא הניסיון העיקש להעניק צורה ולקרוא בשם הראוי לכל המתהווה, החולף ונכחד. האמן, העובד את עבודתה, יודע את סוד הדבר, את המצוי בצורות ובמראות-הפנים, במראה החיים הקצרים.
דבר מה בשיעור זה, צריך שנשער, נגלה ונסתר בדיוקן "ראדו", תמונה של איש צעיר, אף הוא צרוב בעץ, אף בו יש בהירות ויש בו קווי חשכה (דבר מה מן הטכניקה של עבודות הצֶלֶם, הצריבה, מעיד על בערה וכיליון בזעיר-אנפין). והוא נכתב במעגל, במחזור החיים הקצרים. הצֶלֶם נעשה בשיעורה של שעה זו – לפי מידתה, שהיא תמיד ב"טרם עת", שעה שנדחקה, שעה שחלפה בטרם השגחנו בה. האמנות נקראת לתפוס רגעים מן הסוג הזה: החולפים בטרם עת, ולהשיג בהם את מהות הדבר, הנברא: הגולה, המושלך אל העולם, לשעה אחת, להיות ולהתכלות. ולכן הצֶלֶם אינו אוצר נצח, אלא שעה חולפת, וכל השרוי בו בדממה, הוא דממת ההוויה עצמה. במצבי הדומם של הצלם, בדיוקן, מסתמנת לעד גם תנועה זו, רישום עז, מבטם (העיוור), של הנבראים, בני-התמותה.
גלילי שחר, פרופסור לספרות השוואתית, מכון מינרבה להיסטוריה גרמנית, אוניברסיטת תל אביב. עבודתו מוקדשת למחקר ספרות והגות גרמנית ויהודית בעת החדשה.
