שי עבאדי- ראדו
חנה קומן
בתערוכה הנוכחית "ראדו" ממשיך שי עבאדי להתקוטט עם פנתיאון התרבות הישראלי בהציגו את ראדו קלפר. מי שהיה משורר, סופר, הומוסקסואל, מבקר תרבות וספרן בספרית המחול, לא זכה לתהילה בחייו או לזיכרון במותו וידוע אך למתי מעט. עבאדי טורח ומוציא את דמותו אל האור ובכך חושף ביוגרפיה של איש תרבות וגולה נצחי בישראל. בשימו את ראדו הנשכח במרכז הפריים קורא עבאדי תיגר על תרבות הכאן והעכשיו, על השכחה ורדידות המחשבה ומחזיר את ההילה לראוי לה.
בספרו "יהודים בעל כורחם", מצטט ראדו קלפר את לידיה פלם: "עם זיגמונד פרויד הבנתי שהפראות היא אנושית והתרבות היא משימה בלא סוף, שאינה נגמרת לעולם, כמו האהבה או הכתיבה". עבאדי ממשיך את המשימה באמנות הפלסטית כמו נענה לציווי שהועבר אליו מראדו. על לוחות עץ מסוגים שונים בגודל אחיד (90X120ס"מ) הוא צורב מעגל חיים של אדם. כל סוג עץ משמש מצע לתקופה אחרת בחייו, וכך תכונות העץ של הלבנה, הצפצפה או הדיקט יוצרות דיאלוג בין הרקע והתפאורה לדימוי התינוק, הנער, האיש הצעיר והמבוגר התשוש.
טכניקת השריפה על גבי הלוחות עוזרת לעבאדי למצות את תפיסתו אודות ההרס והבנייה. השריפה המכלה את החומר יוצרת את הדימוי. ככל שהוא שורף יותר כך הוא מעמיק בפרטי הקמט, הצחוק והסרקזם, מצב הרוח ושאר הרוח של הדמות, שבחייה היה בה גם יסוד טוטאלי והרסני. הטכניקה מאפשרת לעבאדי להפוך את ספור החיים של ראדו למשל. ככל שהדמות מתבגרת היא הופכת רוחנית יותר. דמות הילד החדה המחייכת לבדה במרכז הפריים במלואה דוהה לאיטה עם חלוף השנים. בהתבגרותה היא מתמצתת לראש, הקווים השרופים מתפוגגים לתוך העץ כך שקצות שערותיה משתלבות במצע, מרחפות בחלל ללא גוף.
בנוסף לביוגרפיה המצטיירת בעבודות, צורב עבאדי ציטוטים משיריו של ראדו כמו להטמין בעץ את מה שלא נקרא בספריו של האיש. מילות השירים הן חלק בלתי נפרד מהדימוי: הן סוודר, הן כתם בנוף והן מעצבות את ראדו כבמעין מדליה - מצביא תרבותי הנשמר לנצח.
את הסדרה חותם ציור שמן אחד: פורטרט רהוט, מדויק וקלאסי של אדם שכמו קיבל את המקום הראוי לו. בכך, פורע עבאדי את ההבטחה לזכור את מורו הרוחני וידיד נפשו.
